אני מרבה לצאת לסיורים בפריפריה. לא מהמשרד ולא מהטבלאות, אלא ברגליים. להיכנס לבתי כנסת, לדבר עם אברכים, עם עסקנים מקומיים, עם מי שגר שם באמת. מספרים אפשר לקרוא מכל מקום. את מה שקורה בשטח רואים רק כשמגיעים.
בשבוע שעבר הייתי בקרית אתא. שמעתי שם כמה סיפורים, אבל הסיפור הליטאי בשכונת שביט, בפאתי העיר, מצא חן בעיני במיוחד. וכדי להבין אותו צריך לחזור כמה שנים לאחור.
חבורה של אברכים צעירים רצתה דבר בסיסי: כולל משלהם. הם דפקו על דלתות וקיבלו בעיקר סירובים. בסוף הם הגיעו אל הרב יחזקאל אברמוב שליט"א, שמחזיק רשת כוללים. הוא הקשיב, חייך ואמר: "בשמחה. אבל אני לא פותח כולל קטן. אני רוצה כולל גדול".
נהדר. רק שאלה קטנה: איפה? בכל העיר לא היה בית כנסת שיכול להכיל כולל בסדר גודל כזה. עד שמישהו זרק: "רגע, מה עם בית הכנסת בשביט?"
עמדתי באותו היכל, ואפשר לדמיין איך הוא נראה אז. שורות של ספסלים שמעלים בעיקר אבק ולוחות שיש עם שמות תורמים שכולם כבר מנוחתם עדן. תפילה רק בשבת בבוקר (וגם זה ברוטציה עם בית הכנסת התימני הסמוך...), וגם אז מביאים בעל קורא מבחוץ. שני זקנים מחזיקים את המקום בכוחותיהם האחרונים. פותחים, סוגרים, דואגים שהאור לא יכבה.
לא היה צריך לשכנע אותם הרבה. אחרי שנים של ספסלים ריקים, מישהו רוצה למלא אותם. כל יום, מהבוקר עד הערב. הכולל נפתח, ובית הכנסת התעורר.
ואז הגיע הרגע ששינה את השכונה. הרב אברמוב הגיע לביקור עם תורם מארצות הברית. התורם יצא לסיור ברחובות השכונה ותהה: "למה האברכים גרים בעיר ולא כאן בשכונה?"
התירוצים לא שכנעו אותו. "אני קונה כאן 20 דירות", הודיע. "האברכים יגורו בהן 5 שנים בלי לשלם שקל שכירות".
שני משפטים. מה שוועדות ותוכניות לא מצליחות לעשות שנים, תורם אחד עשה בביקור אחד. היום גרים בשביט כבר מעל 50 אברכים.
• • •
סיפור מרגש. אבל יצאתי משם עם ארבע תובנות נדל"ניות שכל משפחה וכל משקיע צריכים להכיר.
תובנה ראשונה: מוסדות ואח"כ דירות
בציבור החרדי, אזור מתפתח כשיש לו עוגן קהילתי יציב. בית כנסת, כולל, תלמוד תורה, גני ילדים. משפחה צעירה לא עוברת לשכונה בגלל גודל המרפסת. היא עוברת כי יש לה איפה להתפלל, איפה ללמוד ולאן לשלוח את הילדים. רק אחר כך מגיעות הדירות.
תובנה שנייה: מטרות גדולות מקדמות אותנו
לפני שהרב אברמוב דרש כולל גדול, לאף אחד לא עלה בדעתו להפוך את ההיכל השומם למקום תורה. כולל קטן היה נכנס לאיזו פינה בעיר, והשכונה הייתה נשארת כמו שהיא. דווקא הדרישה ה"בלתי אפשרית" הכריחה לחפש אחרת, ומצאה את שביט. כדי להתפתח חייבים להציב מטרות שנראות קשות. דווקא הן מה שמקדם אותנו.
תובנה שלישית: ההבדל בין 50 הראשונים
בציבור החרדי, הקושי הוא בהתחלה. אף אחד לא רוצה להיות ראשון, ולכן להביא את 50 הראשונים דורש לרוב דחיפה חיצונית. אבל ברגע שהקהילה קמה, הסכר נפתח. אח, גיס, חבר מהישיבה. כולם מגיעים.
בציבור הדתי לאומי, זה בדיוק הפוך. את 50 הראשונים קל להביא, כי הם מרגישים חלוצים ובאים בשליחות. הקושי מתחיל אחריהם. המשפחה הממוצעת, שמחפשת בית נוח ולא שליחות, לא ממהרת להצטרף.
תובנה רביעית: אל תחכו לתנאים המושלמים
האברכים קיבלו סירוב אחרי סירוב, והתורם לא חיכה לאף ועדה. הוא ראה, החליט ועשה. וזה ממשיך גם היום. בביקור שלי ראיתי את אברכי הכולל מתקינים בעצמם פאנל סולארי על גג בית הכנסת. הם הבינו שאם לא ידאגו להכנסות, אף אחד לא יעשה את זה במקומם. אני פוגש את ההפך כל שבוע אצל משפחות. מחכים שהמחירים ירדו, שהריבית תשתנה, שהשכונה "תתבשל". ובזמן הזה מישהו אחר רואה את מה שהם ראו, ופשוט פועל. לא כל החלטה מהירה היא נכונה. אבל חייבים לקפוץ למים גם כשלא הכול מושלם. בסוף, העניינים מסתדרים בסייעתא דשמייא.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לתגובות: r0504141516@gmail.com
