במשך ימות השנה הוא אוחז בהגה, מסיע נוסעים לחתונות ולאירועים ומתפרנס כנהג. אך כשמגיעים הימים הנוראים, הרב שימי (שמעון) פריד עומד לפני העמוד באוהל תפילה צפוף ודחוס, ומוליך קהל של מאות מתפללים במשך ארבע שעות רצופות של זעקה, השתפכות הנפש וגעגוע. בראיון מעמיק לתכנית "עבודה שבלב" עם משה מנס, חשף פריד גלריה של תובנות על נוסח התפילה הברסלבאי, מקומה של התמימות בעולם מודרני הישגי, והדרך שבה דרייבר פשוט מוצא את נקודת המרכז של חייו.
"אפס מוחלט": העמידה לפני העמוד בלי גינונים ובלי חזנות
הסביבה שבה מתפלל שימי פריד אינה אולם מפואר או בית כנסת ממוזג למשעי, אלא אוהל ארעי ומלא עד אפס מקום בציבור אמריקאי. התפילה נמשכת כארבע שעות בתנאי צפיפות דחוסים, והאתגר לחבר קהל שלא תמיד מחובר או שקוע בדבקות לאורך כל השנה הוא עצום.
כשמנס שואל אותו כיצד הוא ניגש למשימה הזו כשליח ציבור, פריד מעיד על גישה של ביטול עצמי מוחלט: הוא נכנס לתפילה ממקום שבו הוא "לא יודע כלום, אפס מוחלט". את הכוח להוביל את המאות הוא מייחס לא למתנה אישית, אלא ל"כוח של הרבי" — רבי נחמן מברסלב.
פריד מתאר תפיסה ייחודית לענייני החזנות, כפי ששמע בעבר בשם חסידים ישישים:
- החזן האמיתי: יש מי שהוא חזן אמיתי – חלק אוהבים אותו וחלק לא.
- החזן בעיני עצמו: יש מי שחושב שהוא חזן ומתפלל כחזן – וכולם אינם אוהבים את תפילתו.
- מי שאינו חזן: יש מי שאינו חזן, יודע שאינו חזן, ומתפלל בדיוק כפי שהוא – ואת התפילה הזו כולם אוהבים.
מתוך תפיסה זו, פריד מביא אל העמוד את עצמו בלבד, כפי שראה אצל דמויות שגדל עליהן, כדוגמת ר' משה גיניגר מהר נוף, שמתפללים ממעמקי הלב ולא מתוך פוזה חזנית.
נוסח ברסלב: השתפכות הלב ושילוב ניגונים
פריד גדל בבורו פארק (ברחוב 52), במשפחה המחוברת 100% לחסידות ברסלב, וכבר מאביו ספג את אווירת התפילה בשטיבל הברסלבאי. כשהוא נדרש להגדיר מה שונה בנוסח ברסלב לעומת נוסחים ליטאיים או חסידיים אחרים, הוא מתמקד במילה אחת: השתפכות הלב.
על אף שבברסלב המקורית ישנה הקפדה להיצמד לנוסח המקובל, כשפריד ניגש לפני העמוד מול קהל שדורש זאת, הוא עושה שימוש בחופש האמנותי-רוחני כדי לעורר את הציבור:
- קביעות מול שינוי: שמרנות בבסיס הנוסח, לצד פתיחות לצרכי הקהל ברגעי השיא.
- שילוב ניגונים: העברת קטעים מורכבים ומרגשים באמצעות מנגינות מוכרות, כגון ניגוניו של ר' שלמה קרליבך ("כביקרת", "שמע קולנו").
- עיבוד לקטעי התפילה: שילוב מנגינת "שמע קולנו" בתוך המילים של "היום הרת עולם", ליצירת רטט רגשי בקרב 500 המתפללים באוהל.
המסר שלו למתפללים רגע לפני תקיעת שופר הוא פשוט וישיר: לא לברוח לשום מקום, לקחת את ההזדמנות, לצעוק את המילים של המחזור, ומתוך כך למצוא את החיבור והקשר.
שעה של יחידות: ההתבודדות כדלק רוחני
לשאלה הנוקבת כיצד אדם שמרגיש בלתי ראוי מסוגל לקחת על כתפיו אחריות רוחנית עבור ציבור שלם, פריד מודה בכנות כי השאלה הזו מטרידה גם אותו. הוא רואה בזה זכות שנפלה בחלקו ואחריות לעורר אנשים לתשובה, אך הכלים להחזיק מעמד אינם מגיעים מכוחותיו הפרטיים.
העוגן היומי המרכזי שלו הוא הדרכתו הישירה של רבי נחמן - מצוות ההתבודדות:
- שעה ביום: היעדרות מכל הסובב, ישיבה לבד ושיחה פתוחה עם הבורא.
- התחדשות קיומית: פריד מעיד כי ללא ההתבודדות היומית הוא אינו יודע כיצד היה אפשר "אפילו לחיות".
- מפגש בגובה הבוץ: גם כשההתבודדות אינה מלווה ב"קולות וברקים", היציאה ממנה הופכת את האדם לחדש.
פריד מצטט רעיון עמוק שלמד לאחרונה: הקב"ה מצמצם את אור האינסוף עד לנקודת המרכז של המקום שבו האדם עומד. הדבקות אינה נמצאת בשמים ממעל ולא במעמקים, אלא בדיוק במקום שבו האדם נמצא ברגע זה.
דרייבר מול הייטקיסט: תמימות ברסלבאית מול הישגיות ליטאית
חלק מרתק בשיחה התפתח סביב עיסוקו היום-יומי של פריד כנהג (דרייבר). מנס הציב בפניו אתגר: כיצד אדם בעל מראה מכובד, כישורים וקול עמוק, מסתפק בעבודה כנהג ולא חושב שהיה יכול לממש את עצמו במקומות רווחיים או נחשבים יותר כמו הייטק או ראשות ישיבה? מנס אף הזכיר ראיון קודם עם אברך ליטאי ששימש כנהג והביע מרמור רב על המערכת שהביאה אותו למצב זה.
תשובתו של פריד משקפת את תהום הפעור בין תפיסת העולם הליטאית-הישגית לבין התמימות החסידית-ברסלבאית:
- פרנסה וייעוד: פריד אינו מרגיש מתוסכל. הוא מביא פרנסה למשפחתו, עושה חסד בדרכים, ומשוחח עם נוסעיו על הקב"ה ועל דברי תורה
- משל החכם והתם: פריד נעזר בסיפורו המפורסם של רבי נחמן על החכם והתם. התם עושה מנעליים פשוטות ומאושר בחלקו. כשאשתו שואלת אותו מדוע אחרים מקבלים יותר על מנעליהם, הוא משיב: "מה אכפת לי מאחרים? זה מעשה שלהם וזה מעשה שלי".
- תשובת התם לחכם: כשהחכם אומר לתם שאין אפשרות שהתם יגיע למדרגת החכמה שלו, התם משיב: "אצל השם יתברך הכל אפשרי". העומק בכך הוא שהחכם מסתכל על נתוני הפתיחה הטבעיים שלו מרגע הלידה, בעוד התם מסתכל הרבה קודם – על רצון ה' שהציב כל אדם בדיוק במקום שבו הוא צריך להיות.
פריד מסכם כי הרדיפה אחר הישגים חומריים או מעמד אינה מבטיחה אושר, וכי אנשים עשירים ומוצלחים רבים היו מעדיפים לזכות בשלווה ובתמימות של עבודה פשוטה.
"אתה זוכר מעשה עולם": השיא של ראש השנה
כשפריד נשאל מהו הקטע שמרגש אותו ביותר בעמידה לפני העמוד, הוא אינו בוחר בקטעים המפורסמים והמוכרים לכל, אלא דווקא בברכת "זכרונות".
מבחינתו, האמירה שהזיכרון האמיתי שייך לקב"ה – שזוכר את כל מעשה עולם, את החטאים ואת הטוב כאחד ממקום הקודם לבריאה – נוגעת בעומק התודעה והקשר בין האדם לבוראו. התפילה, בסופו של דבר, אינה מפגן ביצועי, אלא חזרה לנקודת הראשית שבה האדם עומד פשוט, תם, ומבקש שהתפילות יתקבלו ברצון.
1 תגובות