הלילה השני של חג הסוכות מגיע, ואחרי שאברהם אבינו עמד בראש האושפיזין בלילה הראשון, מגיע תורו של יצחק אבינו.
אברהם מזוהה עם חסד, ואילו יצחק מזוהה בזוהר ובספרי הקבלה עם גבורה ודין. ובכל זאת, דווקא בלילה של יצחק מתחילה שמחת בית השואבה, אותה שמחה שעליה אמרו חז"ל: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".
איך ייתכן שדווקא יצחק, האושפיז המזוהה עם דין וצמצום עומד בראש הלילה שבו מתחילה אחת השמחות הגדולות ביותר של חג הסוכות? זו השאלה שעמדה במרכז הפרק השני של "אושפיזין עלאין קדישין", בהגשת יוסי עבדו, עם הרב אברהם מימון.
לאורך השיחה חיבר הרב בין יצחק, מידת הגבורה, הצחוק והשמחה: הדרך למתק את הדין אינה בהכרח לברוח ממנו, אלא ללמוד להכניס לתוכו אמונה ושמחה.
נר וכיסא לכבוד אושפיזא דיצחק
בפתח המשדר חזר הרב מימון בקצרה על ההכנות שעליהן הרחיב בפרק הראשון. מי שנוהג להכין כיסא לכבוד האושפיזין ולהדליק נר לכבודם, מכוון בלילה השני לכבוד אושפיזא דיצחק.
מכיוון שהלילה השני חל השנה במוצאי שבת, הזכיר הרב גם מנהג של הדלקת נרות במוצאי שבת לכבוד דוד המלך והבעל שם טוב. עם זאת, הוא ביקש שלא לערב בין המנהגים: הנר שמדליקים בסוכה לכבוד האושפיזין הוא לכבוד יצחק אבינו, ואילו את הנרות הנוספים, למי שנוהג בהם, אין צורך להדליק דווקא בתוך הסוכה.
יצחק אבינו: איך להפוך את הגבורה לחסד?
אברהם אבינו מזוהה עם מידת החסד, ואילו יצחק מזוהה עם הגבורה והדין. הרב הפנה בהקשר הזה לדברי הזוהר בפרשות 'לך לך' ו'ויחי' ולמקורות נוספים בספרי הקבלה. אלא שלדברי הרב, המילה "גבורה" אינה צריכה להיתפס מיד כדבר שלילי.
אברהם מייצג שפע, נתינה והתרחבות, בעוד שיצחק מייצג גבול, מידה וצמצום. דווקא הצמצום, הסביר הרב, יכול לאפשר לשפע לקבל משמעות. אדם שמקבל הכול בלי גבול ובלי מחסור, עלול בשלב מסוים להפסיק להעריך את מה שיש לו. הגבול, לעומת זאת, יוצר כלי שמאפשר להכיר בערכו של השפע.
הרב קשר את הרעיון לדברים שהביא בשם "שערי אורה" לרבי יוסף ג'יקטיליה ובשם הרמ"ק ב"פרדס רימונים", והרחיב באמצעות הסבר המיוחס לבעל הסולם: החסד והגבורה אינם בהכרח כוחות שמבטלים זה את זה. הגבורה יכולה להיות הכלי שמעניק לחסד גבול, צורה ויכולת להתקבל.
מכאן מקבל גם יצחק משמעות אחרת. הוא אינו רק "איש הדין", אלא האיש שמלמד כיצד צמצום יכול להפוך לכלי להרחבה.
בעל "נועם אלימלך", בפרשת תולדות, שואל שאלה דומה מזווית אחרת: כיצד יצא יצחק, מידת הגבורה, דווקא מאברהם אבינו, מידת החסד? הגבורה אינה סתירה לחסד שממנו היא יצאה, אלא המשכו הטבעי, בצורה שמאפשרת לו להתקבל.
רבנו בחיי: סוכות עצמו קשור למידת הדין
רבנו בחיי, בפירושו לתורה, מקביל בדרך הקבלה בין שלושת הרגלים לבין מידות שונות: פסח למידת החסד, שבועות למידת הרחמים וסוכות למידת הדין.
הדברים מעניינים במיוחד משום שהזיהוי המוכר יותר של תחילת חג הסוכות הוא דווקא עם אברהם אבינו ומידת החסד. הרב הציב את שני הכיוונים זה לצד זה והציע לראות בהם לא סתירה, אלא תהליך: חג הסוכות הוא זמן שבו גם מידת הדין יכולה לעבור המתקה ולהתגלות כחלק מן הרחמים.
הדבר מסביר, לפחות על פי הקו שהציג הרב, כיצד חג שנקשר במקורות מסוימים למידת הדין הוא גם החג שבו התורה מדגישה שוב ושוב את מצוות השמחה.
דווקא בליל יצחק מתחילה שמחת בית השואבה
המשנה במסכת סוכה מתארת כי במוצאי יום טוב הראשון של חג החלה שמחת בית השואבה. גם הרמב"ם פוסק בהלכות שופר, סוכה ולולב כי השמחה היתרה במקדש מתחילה ממוצאי יום טוב הראשון. כלומר, מדובר בלילה השני של חג הסוכות. ובסדר האושפיזין הקבלי הנפוץ, זהו בדיוק לילו של יצחק אבינו.
עבדו העלה את השאלה המתבקשת: אם יצחק מסמל דין וגבורה, מדוע דווקא בלילה שלו מתחילה השמחה הגדולה? לדברי הרב, כאן נמצא חלק מסודו של יצחק: השמחה אינה בהכרח בריחה מן הדין; היא יכולה להיות הדרך להמתיק אותו.
"ותצחק שרה": למה האיש של מידת הדין נקרא דווקא יצחק?
דווקא האדם המזוהה עם דין וגבורה נושא שם שמקורו בצחוק. הצחוק מלווה את סיפור לידתו של יצחק, עד לדברי שרה: "צחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי". ב"נועם אלימלך", בפרשת וירא, מופיע פירוש של "ותצחק שרה" כלשון שמחה והתפעלות מגודל הנס. לידתו של יצחק מגיעה דווקא במקום שבו, בדרך הטבע, כמעט שלא נותר עוד מקום לציפייה.
וכאן, לדברי הרב, נמצא עומק השם "יצחק": הצחוק מופיע לאחר שהמציאות כבר נראתה סגורה. השמחה פורצת מתוך הצמצום, והרחמים מתגלים דווקא לאחר הדין. הרב קשר זאת גם לרעיון שהביא בשם רבי נחמן מברסלב: כאשר האדם מבין ששום דבר אינו מובן מאליו, הוא מסוגל להתפעל באמת מכל דבר טוב שמגיע אליו. דווקא הצמצום מעורר את ההתפעלות, וההתפעלות יכולה להפוך לשמחה.
יש דינים? על מה מתפללים בלילה הזה
לדברי הרב, אושפיזא דיצחק הוא זמן מתאים במיוחד לתפילה עבור מי שחווה קושי, צמצום או תחושה של דין. הוא הזכיר צרות, מחלות ועיכובים שונים, ואף כלל בין הבקשות גם תפילה עבור מי שממתין להיפקד בילדים, על רקע לידתו הניסית של יצחק אבינו.
הרב הציע לבקש בזכות יצחק ובעקדתו שהדינים יתמתקו מעל האדם ומעל בני ביתו ויתהפכו לרחמים ולחסדים.
"מאה שערים": כשהצמצום מתהפך לברכה
הרב הביא בשם ספר "גדולת מרדכי" את הפסוק: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'". לדבריו, הפסוק מבטא את כוחו המיוחד של יצחק: היכולת להגיע מתוך מציאות של צמצום דווקא אל ברכה והתרחבות.
יצחק אינו זוכה ל"מאה שערים" מתוך מציאות שבה הכול פתוח לפניו. הברכה מגיעה מתוך מאבק ומתוך גבול, ודווקא לכן היא מבטאת היטב את הרעיון שעומד במרכז הפרק.
בשם ספר "בית אברהם" הביא הרב משמעות פנימית לשלוש הבארות: עשק, שטנה ורחובות. תחילה מגיע "עשק", מקום של מריבה ומאבק. לאחר מכן מגיעה "שטנה", התנגדות נוספת. רק בבאר השלישית מגיע השינוי, ויצחק אומר: "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".
הרב קשר את שלושת השלבים גם לתהליך שעובר האדם מימי הדין אל חג הסוכות, ולרעיון שלפעמים המציאות אינה עוברת מיד מצמצום להרחבה. יש שלבים בדרך. זהו אחד הדימויים החזקים בפרק: לא כל "עשק" הוא סוף הדרך, ולא כל "שטנה" פירושה שהכול אבוד. לפעמים שני השלבים האלה מגיעים לפני "רחובות".
רבי נחמן: לפעמים צריך להכריח את עצמך לשמוח
בליקוטי מוהר"ן תנינא מופיע המשפט הידוע: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד". אלא שרבי נחמן אינו פונה רק למי שקל לו לשמוח. להפך, הוא מתייחס דווקא למצבים שבהם האדם שקוע בעצבות, ומדריך אותו לפעמים להכריח את עצמו להגיע לשמחה, אפילו באמצעות מה שהוא מכנה "מילי דשטותא".
הרב ניסח זאת באולפן בפשטות: לפעמים אדם צריך לנסות "לעשות צחוק מהעצבות שלו", כדי שלא לתת לה להשתלט עליו לחלוטין.
"יגון ואנחה": סגולה לשמחה כל השנה באושפיזין יצחק
הבן איש חי מביא בשם סידור הרש"ש כוונות מיוחדות במילים "והסר ממנו יגון ואנחה", כאשר "יגון" ו"אנחה" מייצגים שתי בחינות שונות של צער. הרב קשר את הדברים גם לקללת אדם הראשון, שבה חוזרת לשון העצב: "בעצב תלדי בנים", "בעצבון תאכלנה".
עוד הביא בשם הרמ"ק ב"אור יקר" על פרשת תצווה דברים הקשורים ללשון יללה וצער, והציג את העצבות כאחת ההתמודדויות הרוחניות הקשות של האדם. המטרה לא הייתה להעמיק במונחים הקבליים עצמם, אלא להדגיש רעיון פשוט: דווקא כאשר האדם נמצא במקום של דין וצמצום, האתגר הוא לא לתת לעצב להפוך למצב הקבוע שלו.
סגולה לשמחה כל השנה - להמתיק את הדין
רבנו בחיי מצביע על כך שבחג הסוכות התורה מרבה במיוחד בלשונות של שמחה. בין הפסוקים הוא מביא את "ושמחת בחגך", "והיית אך שמח" ו"ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים". הוא מסביר בשם המדרש שהשמחה של סוכות קשורה גם לכך שהאדם כבר עבר תקופות ודינים שונים במהלך השנה. כלומר, לפי הקו הזה, השמחה של סוכות אינה שמחה של מי שמעולם לא עבר קושי. להפך, זו שמחה שבאה לאחר הדין ומתוכו.
הרב הזכיר מסורת מפורסמת המיוחסת לגר"א, שלפיה אחת העבודות הקשות ביותר בחג הסוכות היא לקיים באמת את הציווי "והיית אך שמח" במשך כל ימי החג. לבנות סוכה אפשר. לקנות ארבעה מינים אפשר. אבל לשמור על שמחה פנימית לאורך שבעה ימים, גם כאשר המציאות אינה מושלמת, זו כבר עבודה אחרת.
הרב שאל באולפן בפשטות: מי באמת יכול לומר שהוא שמח שבעה ימים ברציפות? לצד הדברים הביא את דברי "פלא יועץ", המביא בשם גורי האר"י כי מי שזוכה להיות שמח וטוב לב בחג ואינו מצטער בו, יש בכך סימן טוב לשנה כולה.
כך הופכת השמחה של סוכות לא רק למצווה השייכת לשבעת ימי החג, אלא לעבודה שעשויה להשפיע, לפי המקור הזה, על האופן שבו תיראה השנה כולה.
סוכת שלום: איך הארעיות שוברת את הקנאה
בבית הקבוע קל מאוד להשוות. אחד שיפץ את המטבח, אחר קנה סלון חדש, מישהו גר בבית גדול יותר, וההשוואה עלולה להפוך במהירות לקנאה. בסוכה, לעומת זאת, כולנו עוברים לדירת עראי. הקירות זמניים, הריהוט פשוט יותר, והרבה מן ההבדלים שמעסיקים אותנו במשך השנה מקבלים פתאום פרופורציות אחרות.
עבדו העיר בחיוך שבסופו של דבר כולם יושבים על כיסאות כתר, והרב חיבר את הדברים לשמחה בחלקו של האדם: ככל שאדם עסוק פחות במה שיש לאחרים, קל לו יותר לראות ולהעריך את מה שיש לו.
לקראת סיום חזר הרב אל המשפט המרכזי של השיחה: "מהשמחה בן אדם יוצא מהצרות שלו". זהו, לדבריו, חלק מעבודתו של אושפיזא דיצחק: לא להתעלם מן הדין ולא להכחיש אותו, אלא לנסות להמתיק אותו באמצעות תפילה, אמונה ושמחה.
מה מבקשים באושפיזא יצחק?
מי שנמצא בקושי, בצער או בתחושת צמצום יכול לנצל את אושפיזא דיצחק כדי להתפלל על מיתוק הדין, על חולים, על ישועה, על מי שממתין לילדים, על הרחבת הגבולות ועל היכולת לעבור תקופה קשה בלי לאבד את השמחה.
יצחק מלמד, לדבריו, שלא תמיד נשארים ב"עשק", ולא תמיד נשארים ב"שטנה". לפעמים מגיע השלב שבו אפשר לומר: "כי עתה הרחיב ה' לנו".
צפו בפרק המלא בראש הכתבה
קרדיטים >>>
תחקיר, הפקה והגשה: יוסי עבדו
אורח: הרב אברהם מימון
צילום: נריה סעדיה
עריכה: דוד והבה
ניהול מחלקת מדיה כיכר: ידידיה כהן
0 תגובות