דמנציה נחשבת לאחת המגפות השקטות של המאה ה־21, עם עשרות מיליוני חולים ברחבי העולם ומספרים שצפויים לטפס באופן חד בעשורים הקרובים. על הרקע המדאיג הזה, מחקר חדש מציע נקודת אור: גם אם לא התמדנו בספורט בתחילת החיים, אימוץ שגרה של פעילות גופנית יומיומית, גם בגיל העמידה, יכול לשנות באופן משמעותי את סיכויי המוח שלנו להזדקן כשהוא עדיין צלול.
המחקר, שעקב במשך עשרות שנים אחר אלפי משתתפים בגילאי 26 עד 88, בחן את רמות הפעילות הגופנית שלהם בשלושה שלבי חיים: בגרות צעירה, אמצע החיים וגיל מבוגר. הנתון הבולט ביותר הגיע מהקבוצה שבגיל 45–64 הייתה פעילה יותר - אצלם נרשמה ירידה של כ־40%–41% בסיכון לפתח דמנציה בהמשך החיים, בהשוואה לבני גילם שהיו פעילים פחות. בגיל המבוגר, 65–88, שמירה על רמת פעילות גבוהה נקשרה להפחתה של עד כ־45% בסיכון לדמנציה לאורך כ־15 שנות מעקב.
אחת התובנות המסקרנות שעלו מהנתונים היא שעצימות המאמץ חשובה במיוחד בגיל העמידה. בזמן שאפילו פעילות מתונה נמצאה כמועילה, מי שהתמידו בפעילות בינונית עד נמרצת - למשל הליכה מהירה, ריצה קלה או רכיבה מאומצת - הציגו את ההגנה החזקה ביותר מפני דמנציה. בגיל המבוגר התמונה היתה מעט שונה: שם נראה כי כמעט כל סוג של תנועה - הליכה רגועה, גינון, עבודות בית פעילות - עשוי לתרום לבריאות המוח, גם אם לא מדובר בספורט אינטנסיבי.
ממצא נוסף שעלול להפתיע הוא שבתקופת הבגרות הצעירה, בגילאי 26–44, לא נמצא קשר מובהק בין רמת הפעילות לבין שיעורי הדמנציה המאוחרים יותר. לפי החוקרים, הסיבה לכך אינה בהכרח היעדר השפעה, אלא מספר נמוך יחסית של מקרי דמנציה שנצפו בקבוצה הצעירה בזמן המעקב, מה שמקשה על זיהוי קשר סטטיסטי ברור. המשמעות המעשית לציבור, כך נראה, היא שגם אם חלפו כבר שנות העשרים והשלושים, עדיין לא מאוחר מדי להשפיע על העתיד הקוגניטיבי.
המחקר בחן גם את המרכיב הגנטי, ובראשו את נשאות הגן APOE4, הידוע כגורם סיכון לדמנציה ואלצהיימר. נמצא כי בגיל העמידה, רמת פעילות גבוהה הפחיתה את הסיכון לדמנציה בעיקר אצל מי שאינם נושאים את הגן הזה. לעומת זאת, בגיל המבוגר פעילות גופנית נמצאה כמועילה הן לנשאים והן לאלה שאינם נשאים, מה שמרמז שגם עבור מי שמגיע לעת זקנה עם מטען גנטי פחות מיטיב, עדיין יש ערך משמעותי לקימה מהספה.
כיצד ייתכן שצעדים, דיווש או עלייה במדרגות משפיעים בכלל על הזיכרון ועל הסיכוי לדמנציה? ההסבר המדעי נעוץ בשורה של מנגנונים מצטברים: פעילות גופנית תורמת לזרימת דם טובה יותר למוח, משפרת את בריאות כלי הדם, מפחיתה דלקת כרונית ותומכת בשמירה על נפח רקמת המוח. בנוסף, ישנן עדויות לכך שספורט עשוי לסייע בצמצום הצטברותם של חלבונים רעילים במוח, כמו חלבון עמילואיד בטא, הקשורים למחלת אלצהיימר, ובמקביל לחזק את "הרזרבה הקוגניטיבית" - היכולת של המוח להתמודד טוב יותר עם נזק מצטבר לאורך השנים.
עבור מי שמנסה לתרגם את הממצאים להמלצות יום־יומיות, גופי בריאות בינלאומיים ממליצים על 150–300 דקות בשבוע של פעילות אירובית מתונה, כמו הליכה מהירה, או 75–150 דקות של פעילות עצימה יותר, כמו ריצה או רכיבה, לצד אימוני כוח פעמיים בשבוע. המשמעות המעשית היא שכל הליכה יומית, ירידה בתחבורה ציבורית תחנה אחת קודם היעד או בחירה במדרגות במקום במעלית, יכולים להצטבר לאורך שנים לתרומה ממשית לבריאות המוח.
המסר העיקרי שעולה מהמחקר הוא שהזמן הקריטי לפעול למען המוח הוא לא רק בגיל צעיר, אלא גם באמצע החיים - הגיל שבו רבים שקועים בקריירה, במשפחה ובשגרה תובענית. בתוך סדר היום הצפוף הזה, הגוף והמוח משגרים לנו מסר חד: כמות מסוימת של מאמץ גופני, בעדיפות בעצימות בינונית עד גבוהה, היא השקעה שעשויה להחזיר את עצמה בריבית - לא רק בבריאות הלב והמשקל, אלא גם בחדות הזיכרון והחשיבה לעשורים הבאים.
0 תגובות