במשך שנים הם הציעו שידוכים אחד לשני - עד שהתחתנו ביניהם

בתוכנית "קטן עליה" משוחחת חנה קטן עם חני מזרחי, פסיכותרפיסטית, מאמנת לזוגיות ומפתחת שיטת "העוגן" למציאת זוגיות, על הנקודה שבה עולם השידוכים פוגש כאב עמוק במיוחד: הציפייה למשהו קיומי, גדול ומשנה חיים - בלי לדעת מתי הוא יגיע.

קטן משתפת כי מתוך עבודתה כרופאה היא פוגשת לא מעט בחורות שמתחילות לדאוג גם לאימהות העתידית שלהן. משם, לדבריה, נוצר החיבור בין הציפייה לילד לבין הציפייה לבן זוג. בשני המקרים מדובר בהמתנה עמוקה מאוד, מלאת אמונה, תפילה, תקווה - וגם חוסר ודאות.

שידוכים זו מילה קטנה עם הרבה כאב בפנים

מזרחי מסבירה כי המילה "שידוכים" נשמעת קצרה ופשוטה, אבל בתוכה מסתתרים עולמות שלמים. יש מי שהדרך שלהם קצרה וברורה, ויש מי שמגיעים לגיל 30, 33, 34 ואפילו 40, אחרי שנים ארוכות של חיפוש, התלבטויות, אכזבות ושאלות כואבות.

לדבריה, כבר סביב גיל 28 מתחילה אצל חלק מהבחורות גם שאלת הפריון להיכנס לתמונה. לא תמיד מדברים עליה בקול, אבל היא נמצאת שם, מוסיפה מתח ופחד, ומעמיקה את תחושת הדחיפות.

בין בעיתה לאחישנה

אחת הנקודות המרכזיות בשיחה היא האיזון בין אמונה להשתדלות. מזרחי מדגישה כי רק הקדוש ברוך הוא יודע מתי יגיע הזיווג, אבל בתוך זה יש לאדם תפקיד.

היא מגדירה "מזל טוב" במשפט חד: הזדמנות שפוגשת מוכנות. ההזדמנויות נשלחות מלמעלה, אבל התפקיד שלנו הוא להיות מוכנים לזהות אותן, לקחת אותן, ולא להחמיץ אותן בגלל פחד, חוסר ביטחון או תחושת אי ראויות.

זה, לדבריה, המקום שבו אפשר לפעמים לקצר את הדרך. לא לשלוט בתוצאה - אלא להפוך לכלי שמוכן לקבל אותה.

מהי שיטת העוגן?

מזרחי מציגה בשיחה את שיטת "העוגן" למציאת זוגיות. העוגן, לדבריה, הוא מקום פנימי עמוק, יציב, רגוע ובטוח. מקום שמאמין בעצמו ובוטח בהשם, בלי קשר לתנאי המציאות החיצונית.

כשבחורה מגיעה לעולם השידוכים מתוך מקום כזה, הכול נראה אחרת. ההצעות לא נחוות באותו לחץ, הדייטים לא מפעילים את אותם פחדים, והאדם שמולך כבר לא פוגש רק חרדה או הגנות - אלא מישהי שנמצאת יותר על מקומה.

אם המציאות מכאיבה - צריך להפנות את הפנס פנימה

אחד הרעיונות המרכזיים שמזרחי מביאה הוא "חוק ההשתקפות": מה שההשגחה מראה לאדם בחוץ, פעמים רבות משקף משהו שקיים בתוכו.

אם בחורה מרגישה שהיא לא אוהבת את ההצעות שהיא מקבלת, את המציאות שבה היא עדיין רווקה או את האופן שבו הדברים מתנהלים - לא תמיד התשובה היא להמשיך לרוץ החוצה. לפעמים צריך לעצור ולהפנות את הפנס פנימה.

אולי יש שם אמונות מגבילות. אולי פחדים. אולי תחושה עמוקה של "אני לא ראויה". אולי משהו שלא מאפשר לזהות הזדמנות טובה גם כשהיא כבר מגיעה.

רק מי שמחובר לעצמו יכול להתחבר לאחר

מזרחי מדגישה כי אהבה עצמית אינה היעד הסופי, אלא תחנה בדרך. מתוך "ואהבת לרעך כמוך" היא מסבירה: כדי לאהוב את האחר, צריך לעבור דרך היכולת לקבל את עצמי, לאהוב את עצמי ולהיות מחוברת לעצמי.

אם אדם לא מזהה את ערכו, גם כשאהבה תהיה בסביבתו - הוא לא תמיד יצליח להכניס אותה לחייו. לכן, לדבריה, העבודה הפנימית לפני ובמהלך השידוכים אינה מותרות. היא יכולה להיות הדבר שמאפשר לקשר להיוולד.

"אדריכלות פנים" לפני חתונה

בשיחה משווה קטן את המאמנות בתחום הזה לדולות שמלוות לידה. מזרחי מציעה דימוי אחר: אדריכלות פנים.

לדבריה, זוגיות היא לא רק שני אנשים שנפגשים. היא יצור חדש שנולד. וכדי שמשהו חדש יוכל להיוולד, לפעמים צריך לסדר קודם את הבית הפנימי: להבין מי אני, מה אני מרגישה, מה אני מביאה איתי, אילו פחדים מנהלים אותי ואילו אמונות אני רוצה להניח מאחור.

ההצעה שחיכתה שבע שנים

אחד הסיפורים החזקים שמזרחי מספרת הוא אישי במיוחד: בנה, שהתחתן בגיל 29 עם בחורה בת 29. אותה הצעה עלתה כבר כשהיו בני 21 וחצי - אבל אז שניהם לא ניגשו אליה.

במשך השנים ההצעה עלתה וירדה, והשדכנית שליוותה את שניהם המשיכה להיות בתמונה. הם אפילו הציעו הצעות זה לזו, בלי לדעת שבסופו של דבר השידוך הוא ביניהם.

כשכבר היו נשואים, מזרחי שאלה את בנה האם לדעתו השידוך היה נסגר אם היו נפגשים אז, בגיל 21. התשובה שלו הייתה ברורה: ודאי שלא.

למזרחי, הסיפור הזה ממחיש דבר עמוק: לפעמים השידוך כבר קיים, אבל האדם עוד לא מוכן אליו. כל אחד היה צריך לעבור את הדרך שלו, להבשיל, לבנות כלים - ורק אז ההזדמנות יכלה להפוך לבית.

"לא הרגשתי ראויה לבחור כזה"

סיפור נוסף נוגע לבחורה צעירה, בת 20, שהגיעה עוד לפני שהתחילה לצאת לשידוכים. היא הרגישה שהיא לא מוכנה. לא בגלל הצעות, לא בגלל שדכנים, אלא בגלל משפט פנימי כואב: "אני לא ראויה. מי ייקח אותי?"

בתהליך שעברה היא למדה להכיר את עצמה, לקבל את עצמה ולבנות בתוכה עמוד שדרה רגשי ונפשי. זמן קצר לאחר מכן קיבלה הצעה טובה מאוד, וכשהשידוך נסגר היא אמרה למזרחי משפט מטלטל: אם ההצעה הזאת הייתה מגיעה לפני התהליך, היא הייתה אומרת לא - כי לא הייתה מרגישה ראויה לבחור כזה מיוחד.

שלוש פעמים לפני וורט - ושלוש פעמים נסוגה

בסיפור נוסף מתארת מזרחי בחורה שעברה דרך מלאה תלאות. שלוש פעמים היא הגיעה כמעט לסגירת וורט, ושלוש פעמים קיבלה רגליים קרות וחזרה אחורה.

היא ראתה שיש התאמה, שיש ערכים משותפים, שיש אפשרות אמיתית לבנות בית - אבל הפחד ניהל אותה. להבין מאיפה הפחד הגיע לא הספיק. רק כשהיא פגשה את הפחד, הכירה אותו, שחררה אותו ולמדה לפעול יחד איתו בלי לתת לו לנהל את ההחלטה - נפתחה הדרך.

מזרחי מדגישה כי אין בחורה שסוגרת שידוך בלי פחד בכלל. פחד הוא דבר טבעי ונורמלי מול החלטה כל כך גדולה. השאלה היא לא האם יש פחד - אלא מי מנהל את מי.

כשהפחד לא נעלם - אבל כבר לא מנהל

אותה בחורה, שלמדה ללכת יד ביד עם הפחד, קיבלה הצעה טובה במהלך התהליך. מזרחי ליוותה אותה לאורך הדרך, עד שהצליחה "לקפוץ לים" ולקחת את ההזדמנות מתוך מוכנות.

לאחר זמן, קיבלה ממנה מייל מרגש: יש לה כבר ילד בן שלוש שעושים לו חלאקה - ויש לה גם בת קטנה. מאותו פחד שכמעט עצר הכול, נולד בית.

שליחות של בתים בישראל

לקראת סיום השיחה מזרחי אומרת כי השליחות שלה היא לעזור לכמה שיותר בנות בישראל לבנות בתים. קטן מחברת זאת לעולם הפריון, שבו גם שם יש רגעים של המתנה, תפילה, בשורות טובות ושמחות שמגיעות לאחר דרך ארוכה.

השתיים מסיימות בתפילה שכל בחורי ובנות ישראל יזכו למצוא את הזיווג האמיתי והנכון בקלות ובבהירות, ולהרבות בתים נאמנים בישראל.

כי לפעמים הדרך לחופה לא מתחילה בעוד הצעה. היא מתחילה ברגע שבו אדם בונה בתוכו עוגן - ואז, כשההזדמנות מגיעה, הוא כבר מוכן לזהות אותה.