"זה לא פגם, זה מהלך אלוקי"
את הדיון פותחת ד"ר חנה קטן בהגדרה מחודשת ומחבקת של המציאות בשטח. "בתורה אנחנו לא רואים שכתוב משהו על רווקות. אנחנו לא מכירים את המציאות הזאת מהמקורות", מציינת ד"ר קטן, אך מדגישה מיד: "במציאות היומיומית של היום הדבר הזה קיים, בועט וכואב. יכולנו לחשוב אולי מדובר בחבר'ה בררנים או מפונקים, אבל ברגע שציבור שלם נמצא במקום הזה וזה חוצה מגזרים – סימן שיש פה משהו אלוקי. הבנים והבנות האלה נהדרים, אין להם שום בעיה שמונעת ממסע בניית הבית להתקדם, אלא רצון עמוק לקשר אמיתי".
חיה ממן, שליוותה מאות בנות אל החופה, מחזקת את המבט ומקשרת את החיסרון הפרטי לחיסרון הלאומי: "בדור שלנו, יותר מתמיד, מורגש החיסרון של הבית הגדול – של בית המקדש. אנחנו פוגשות את הצורך הזה בכל מקום: בציפייה לזוגיות, בשלום בית, ברצון לילודה. יש פה צעקה ורצון גדול, שבמקור שלו הוא מבורך לחלוטין".
לגור עם הכאב: הרגישות הנדרשת בתוך הבית החרדי
אחד המאפיינים הייחודיים של הרווקות המאוחרת במגזר החרדי הוא המגורים המשותפים עם ההורים. בניגוד למגזרים אחרים שבהם מקובל לצאת לדירות רווקים, הבחורה החרדית לרוב תישאר בבית הוריה עד ליום נישואיה. מציאות זו מייצרת חיכוך יומיומי מורכב, במיוחד כאשר אחיות צעירות יותר מתקדמות ומקימות משפחה לפניה.
"אני פוגשת בנות שמבקשות רק דבר אחד: 'תראו אותי, תתייחסו אליי כשווה בין שוות'", מספרת ממן. "כשאחיות צעירות מתחתנות לפניהן, נדרשת רגישות קיצונית מהסביבה. לא פעם הכנות לחתונה מתרחשות בתוך הבית. לא חייבים להתלחשש לידה או לייצר תחושת רחמים ומסכנות, אבל גם לא חייבים לדבר על כל מדידה והכנה ברגע שהיא נכנסת למטבח".
ממן מפנה קריאה ישירה גם לאחיות הצעירות יותר: "תבקשו את רשותה ואת ברכתה של האחות הגדולה. תבואו ממקום מכבד. לפעמים דווקא הצעירה פותחת את הדלת ואת המזל בבית, ואין לנו חשבונות שמיים. אבל אל תפסיקו להתפלל עליה, גם ביום הגדול שלכן".
הדמיון המדהים בין ציפייה לזוגיות לציפייה לפריון
במהלך הראיון, ד"ר חנה קטן מוצאת קווי דמיון מובהקים בין עולמה המקצועי כרופאת נשים המלווה זוגות בטיפולי פוריות, לבין עולם השידוכים. "נשים רבות ברווקות מאוחרת, כמו גם זוגות שמצפים לפריון, אומרים לי: 'דוקטור, אם רק תגידי לי בוודאות שזה יגיע – אני אהיה רגועה'. עצם חוסר הוודאות הוא חלק מהניסיון הקשה ביותר".
השתיים מסכימות כי המפתח להתמודדות – ואף לפתרון – טמון בשחרור הביקורת וההשוואות. ד"ר קטן מעלה נקודה מרתקת על "הגרסה המשופרת" של האדם: "אנחנו לא מתחתנים על מה שהיה. בחורה שמגיעה לחתונה בגיל מאוחר יותר היא גרסה משופרת של עצמה; היא עבדה על עצמה, למדה והשתנתה. כמעט כל כלה שאני פוגשת בגיל מבוגר אומרת לי: 'עכשיו אני מבינה שהכל מדויק, ומה שרציתי פעם בכלל לא היה נכון לי'". חיה ממן מנסחת זאת בשלוש מילים עוצמתיות: "ההמתנה היא מתנה".
מפתח השפע: לשחרר את הביקורת על ההורים
נקודה רגישה במיוחד שעולה בשיחה היא מערכת היחסים עם ההורים בתקופת הציפייה. "ההורים הם מקור השפע שלנו", מסבירה ממן. "הרבה פעמים כשיש חסימה בשפע, היא קשורה לביקורת סמויה כלפי ההורים. כשאנחנו משחררים את השיפוטיות הזו – השפע נפתח. גם אם להורים קשה, גם אם הם מודאגים – הימנעו משיפוטיות".
לאימהות המודאגות נותנת ממן טיפ מעשי יוצא דופן: "תסתכלו על הבת שלכן לפעמים כאילו היא הבת של השכנה מקומה שמונה. קומה שמונה זה מעל הטבע. כשאת פוגשת את בת השכנה במעלית, את לא בלחץ ובחרדה עליה; את פשוט מחייכת אליה ומאירה לה פנים. אל תהיו עם הדאגה והערבוב הזה מול הבנות שלכן, זה רק חוסם ומלחיץ".
המשימה שלכן: לכתוב את העתיד ולחיות כבר עכשיו
לסיום, חיה ממן משתפת בכלי אימוני עוצמתי שהיא מעניקה למטופלות שלה, ומזמינה את כל המצפות לזוגיות ליישם אותו:
"אימון תמיד מתחיל מהעתיד. המשימה הראשונה שאני נותנת היא לכתוב בפירוט מוחלט יום אחד בחייך בעוד שנתיים מהיום. מהרגע שאת פוקחת עיניים ועד שאת עוצמת אותן: איפה התעוררת, מי לצידך, מה צבע הווילונות, באיזו שעה את מכינה קפה, ואפילו כמה את עייפה כי מישהו העיר אותך בלילה – ואת שמחה שהעירו אותך. כוח המדמה הוא כוח עצום. מחשבה יוצרת מציאות, וככל שתרגישו את זה בכל החושים – תקרבו את זה אליכן".
"תחיו את החיים שלכן עכשיו, אל תחכו לחתונה כדי להיות מאושרות", חותמת ממן. "הקדוש ברוך הוא לא שכח אף אחת. 40 יום טרם יצירת הולד כבר נקבע הזיווג שלכן, והאחד הזה מחכה לכן בדיוק כפי שאתן מחכות לו".
0 תגובות