הוא שכב על הרצפה באמצע המסלול, הברכיים שפופות, הרגליים מדממות, והנפש בסערת רוחות. מסביב המולה מטורפת, הקהל האמריקאי צורח, היריבים טסים קדימה – והוא, דביר אפרתי, בחור תימני צעיר שגדל בספסלי הישיבות החרדיות, נראָה כמו זומבי. יריית הזינוק נשמעה, אבל דביר בכלל לא זז. הוא נשאר לעמוד במקום, מנותק מהעולם, ספוג בשני מטחי דאבל-אספרסו שזרמו לו בדם והציפו את גופו הלא-מורגל בקפאין. הוא החליק, נפל על הרצפה פעם, פעמיים, שלוש. התגלגל על ארבע, קם, והמשיך לרוץ. שום דבר הגיוני לא קרה שם ברגעים האלה – מלבד קול אחד קטן, לוחש ובלתי מנוצח שלחש לו מתוך החשכה: "אתה הולך לנצח את זה".
הסיפור של דביר אפרתי, אלוף העולם בנינג'ה, הוא הרבה מעבר לסיפור על שרירים, מתח מתפרץ או קפיצות מטורפות. זהו סיפור על ריסוק מנטלי, על נער שסומן ונזרק, על נפילה לתהומות של דיכאון, ועל התקוממות פלאית שנבנתה מחדש דווקא מתוך האמונה, האהבה וההשלמה.
"אני אשבור לך את הילד מנטלית"
שנים ספורות לפני שעמד על הפודיום הגבוה בעולם, דביר היה בכלל במסלול חיים אחר לגמרי. בחור ישיבה שנודע כעילוי, מתמיד שקיבל 95 במבחנים, אך נשא עמו משא כבד. כנער תימני במוסדות חרדיים אשכנזיים, הוא חווה את מבטי הזלזול והגזענות יום-יום. אך המכה הקשה ביותר הגיעה בגיל 15, כשרצה להבין על מה הוא מתפלל. השאלות באמונה שהציג בשיעורי המוסר הובילו להתנגחות אישית קשה מצד ראש הישיבה. השיא הגיע בשיחת טלפון מצמררת לאביו של דביר: "אם הוא לא עובר ישיבה, אני אשבור אותו! אני אשבור לך את הילד מנטלית".
הדלת נטרקה, ודביר נפלט אל הרחוב. במשך חצי שנה, בעיצומה של תקופת הקורונה, הוא התכנס בחדרו בדיכאון מוחלט. הלילות הפכו לימים, הימים ללילות. בחשיכה, כשהוא מקשיב בלופים לשירים עצובים המלווים בקולות גשם, הוא החליט לפשוט את סממני הדת מתוך זעם והתרסה. הוא לא יכול היה לשאת עוד את המערכת שדחפה אותו החוצה.
החיבוק ב-04:00 בבוקר שהשתנה בו הכל
השינוי לא הגיע באולם ספורט, אלא ברגע של קריסה ב-04:00 לפנות בוקר. דביר התקשר לחבר ואמר לו מילים כואבות: "אני חייב להגיע לרב יגאל כהן. זה או שאני מגיע אליו – או שאני חוזר למעלה".
הוא נסע לשיעור ביבנה וישב בשורה הראשונה, כבוי ומרוסק. בסיום השיעור קרא לו הרב, חיבק אותו חיבוק חזק, אוהב, נקי מכל תנאי. אחרי שנים שבהן סומן כילד בעייתי, הגיע חיבוק אחד שהציף אותו באהבה טהורה. באותו רגע הכל התהפך. דביר החל לשקם את חייו – למד ייעוץ משכנתאות, תואר בכלכלה וניהול, קורס שף בינלאומי, וטיפול CBT רגשי, תוך שהוא מתחבר מחדש לשורשיו מתוך מקום של בחירה וחופש.
הכאפה המנטלית באמריקה: "אתה לא אחראי לתוצאה"
כשהתאהב בספורט הנינג'ה, דביר החל מנקודת פתיחה כמעט בלתי אפשרית. עם משקל גוף של 58 קילוגרמים בלבד, המאמן במכון המקומי צחק לו בפנים כששמע על חלומו. דביר לא ויתר, עלה עשרות קילוגרמים של מסת שריר, אך המסע הפיזי היה רק ההקדמה למבחן האמיתי: המנטליות.
באליפות העולם הראשונה שלו בארצות הברית, דביר פגש את המציאות בפרצוף. מולו התחרו מקצוענים בני 35, וותיקי "אמריקן נינג'ה וורייר" עם 17 עונות ניסיון, שחיים את הלחץ והבמה. "אכלתי כאפה מנטלית", הוא משחזר. "הדם שלך זורם, אתה נתפס מפחד, והם מפרקים אותך".
שם נולדה התובנה ששינתה את חייו: "אתה לא אחראי לתוצאה – אתה אחראי רק לדרך". דביר הבין שהלחץ הרסני כשהוא נובע מדרישה מוגזמת מהעצמי ומהתמקדות בתוצאה הסופית, שאינה בשליטת האדם. "אתה יכול לתת 100% מעצמך, ומולך יעמוד יפני שה-80% שלו חזקים ממך. אתה לא נכשלת. אם עשית את הדרך ב-100% – הצלחת".
הדרמה הגדולה: זהב מתוך השברים
אל אליפות העולם האחרונה הגיע דביר במצב שנראה אבוד. שלושה שבועות לפני התחרות הוא נפצע קשה ברגליו. הוא הגיע ללא ציפיות, רק כדי ליהנות – והנה, כבר במוקדמות הוא שבר את שיא העולם. בחצי הגמר הרגל הפצועה נתפסה ברשת, דביר נפל על הרצפה והיה בטוח שהסיפור נגמר. אך צעקות החברים מהיציע הרימו אותו, והוא רץ בטירוף והעפיל לגמר.
יום הגמר היה דרמה . ללא אוכל מסודר, מוזן בקרקרים ובשני לגימות דאבל-אספרסו שהיה לו בעקבות אילוצי התוכניתשגרמו לו להרגיש כזומבי המנותק מגופו, דביר נעמד על קו הזינוק. כשנשמעה הירייה – הוא אפילו לא שמע אותה. היריבים טסו קדימה, והוא נשאר מאחור, נופל שוב ושוב על המשטח, זוחל על ארבע, וקם.
ב-30 המטרים האחרונים של המסלול, מול מכשול בגובה שישה מטרים וריצה מטורפת, פער הזמנים מול המתחרה האמריקאי נראה בלתי סגיר. אך הקול הקטן בראשו לא פסק. דביר שרף את המסלול, צמצם את הפער במפגן עילאי של כוח רצון, עקף את האמריקאי בשניות האחרונות מול הקהל ההמום, וחתך את קו הסיום כנגד כל הסיכויים.
כשהוא מוטל על הרצפה בדמעות, ברקע רעדו הרמקולים עם קריאתו המרגשת של השדרן – שארבעה ימים קודם לכן התבקש על ידי דביר להתאמן על שמו: "Dvir Efrati is the world champion!".
כיום, לצד התואר הנחשק, דביר שומר על עקרונותיו בנאמנות מוחלטת: הוא מוותר על תחרויות יוקרתיות של עשרות אלפי דולרים שמתקיימות בשבת, שומר נגיעה ועיניים, וממשיך להוכיח שהניצחון הגדול ביותר אינו מתרחש על המסלול – אלא עמוק בתוך הנפש.