אבי לוקוב מודה: "כדורים פסיכיאטריים שינו את חיי"

הסערה ב"עזר מציון": כשהאירוניה נפגשת עם פצע מדמם

משה: אתמול לראשונה, אבי, יצאת בסרטון התנצלות. הסרטון הזה מרגיש עצוב.

אבי: "זה מתאים לתשעת הימים," הוא מחייך בחיוך מריר. "זה הזמן להציף נושאים עצובים, ויש לי עוד כמה כאלה בקנה."

"לפרק, לפרק": ניסיונות להפיל את גדר כלא 10 בשולי עצרת המחאה | צפו

כיכר השבת|20.07.26

עצרת מחאה על מעצר תלמיד הישיבה: אלפי חסידי גור התכנסו מול כלא 10

משה בשן|20.07.26

העלילה שהציתה את האש נראתה על הנייר תמימה למדי: סרטון סאטירי שבו בחור ישיבה מתחצף למשגיח שלו. בתגובה, המשגיח מטיח בו את המשפט: "אתה מתבטל כל הזמן, בסוף תצא עובד של עזר מציון".

אלא שהסרטון זלג מהר מדי לקבוצות הפנימיות של עובדי הארגון. הכתובת הייתה על הקיר: מאות עובדים ומתנדבים, שמקדישים את חייהם למען חולים ונזקקים, נפגעו עד עמקי נשמתם.

"באמת לא באתי לפגוע," מסביר אבי בקול נמוך. "רציתי שידעו שגם אני הייתי במצב הזה. לא הגבתי בהתנצלות בנאלית; סובבתי את זה לטובתי איכשהו, אבל הבעיה האמיתית גדולה בהרבה."

משה: "הנושא הזה מעורר המון רעש. עובדי 'עזר מציון' מפרנסים את עצמם ועושים חסד עצום. אבל השיחה איתך הולכת למקום עמוק וכואב הרבה יותר – המציאות המורכבת של מי שעוזב את הכולל, והדרך שבה החברה מסתכלת עליו."

אבי: "יש אצלנו את הדיון של 'מי נחשב יותר'. בעיניי זה לגיטימי לחלוטין שמי שבכולל נחשב יותר, כי הערך העליון שלנו הוא תורה. אבל אני באתי להציף זווית אחרת: כשאתה יוצא לעבוד בלי כישורים ובלי מקצוע, אתה לוקח את כל כבוד התורה שלך ועובד בעבודות הכי מבוזות שיש – כמו מלגזן או מסדר מדפים. זה עצוב."

אבי אינו מטיף מתוך מגדל שן. הוא מביא את הניסיון שלו מליבת השטח:

"אני הייתי נהג ב'יד שרה'. הייתי עוצר עם הטנדר ברמזור ומתפדח מהנהג בטנדר שלידי. הייתי נכנס למוסך ברמלה ושואל את עצמי: 'מה אני עושה פה?'. כשיש לי גיס בן 40 שלמד כל החיים בכולל ועכשיו חייב לצאת להתפרנס – מה הוא באמת יעשה?"

אבי: "בעיקרון הוא אמור להכשיר את עצמו וללמוד מקצוע, אבל זה כמעט בלתי אפשרי כשיש משפחה שלמה לכלכל."

משה: "קשה מאוד. נוצרת מציאות הזויה: אתה נוסע לבית חולים עם 'דרייבר' שהוא אברך חרדי משלנו, ובתוך בית החולים כל הצוות הרפואי והרופאים הם ערבים. למה שהעובדים והרופאים לא יהיו חרדים, והנהגים יהיו ערבים? שוב, אנחנו מכבדים כל אדם וכל עבודה, אבל זו מציאות כואבת."

מבית הצייר התל-אביבי אל חסידות גור

כדי לפצח את הדמות המורכבת של לוקוב, חייבים ללכת אחורה בחרטום הזמן. הסיפור שלו אינו מסלול חרדי קלאסי, אלא דרמה משפחתית וזהותית פתלתלה.

משה: "בוא נחזור לבראשית – מי אתה, אבי לוקוב?"

אבי: "אם עושים את זה יסודי, צריך להתחיל באבא שלי. אבא שלי היה צייר גדול, סלב חילוני מפורסם בתל אביב. בגיל 40 הוא חזר בתשובה. הוא היה אדם של אמת צרופה. הוא בטח היה מתנגד למה שאני עושה היום, כי הוא תיעב את התופעה שבה חוזרים בתשובה מנסים ללמד את הציבור החרדי איך להיות יהודים."

משה: "וגדלת במסגרות חרדיות רגילות?"

אבי: "למדתי בישיבה של גור שלוש שנים. אבא שלי מאוד אהב את גור – הוא אהב את זה שאין שם 'התייפייפות' או מנגינות בתפילה, הוא אהב את הביקורת הנוקבת. לי לקח הרבה שנים לצאת מהתפיסה הזו. רק בשנים האחרונות, בעקבות לימוד של רבי נחמן מברסלב, התחלתי ללמוד זכות ולהפסיק להעביר ביקורת כלפי חוץ וכלפי עצמי. כל החיים רק רציתי להשתלב ולהיות 'דוס ארדקור'."

לאחר שנפלט מגור בגיל 16, עבר אבי מסלול מטלטל: הוא הוגדר כ"נוער נושר", למד במסגרות נפלטות בראש העין, עד שעבר תהליך חיזוק בישיבת "דרך השם" והתקבל בפרוטקציה לישיבת הרב ברלין.

"הרב ברלין אמר לי אז: 'אני לא הייתי מקבל אותך, אבל הרב בלוי לקח עליך ערבות. תגיד שבאת מלונדון'..." משחזר אבי בחיוך. "שם למדתי ועשיתי 'שטייגן' רציני ביותר."

בהמשך התחתן, עבר לגור בשכונת חפציבה במודיעין עילית, ועטה את ה"ליטאיות" כמעט עד הסוף. משם, בצעד יוצא דופן, התגייס לצבא:

"הייתי הולך עם מדים בשכונה ולא הציקו לי. רציתי יציבות, וחשבתי שהצבא ייתן לי את זה. מיד אחרי הצבא התחזקתי וגידלתי זקן. הזקן שומר עליך – אתה לא יכול להיפטר ממנו בקלות כמו כובע או חליפה."

מפת הדרכים הסאטירית: דמויות הרשת של אבי לוקוב

הסרטונים של לוקוב אינם סתם מופע בידור; הם ניתוח סוציולוגי מעמיק של החברה החרדית. הוא משתמש בהומור כדי "לדגדג" את העצבים החשופים: ינקלביץ' והחיידר קבלה למוסדות חינוךהאפליה, המעמדות והפרוטקציות בקבלה למוסדות. ה"מגזימן" חומרות וחרדות דתיותהפיכת החומרות היתרות וה"נרבים" למהות עבודת ה'.גיוס "עץ" לגלי צה"ל גיוס בני ישיבותסאטירה על המאבק הפוליטי-חברתי וגיוס החרדים. שיחת בלעם והאתון הסרטון הראשוןיצירת סאטירה ויזואלית פשוטה המבוססת על רעיון מושחז.

"הבנתי שצריך לדבר לאנשים ב'דגדוגים' – דרך הומור וצחוק – כדי לרכך אותם ולהציף את הבעיות," מסביר אבי. "הסרטונים שלי מלאים בהצפת כאב: על בחורים שלא יודעים מה הם רוצים מעצמם, או על אברכים עם 'עיניים מתות' בכולל. אני לא מלגלג עליהם, אני אוהב אותם."

הווידוי: "אני לוקח כדורים כבר 8 שנים. למה לסבול?"

ככל שהשיחה מתקדמת, המסיכות נושרות לחלוטין. אבי בוחר לגעת בנושא הכי מושתק בציבור החרדי – בריאות הנפש.

משה: "אבי, שורה תחתונה – יש משהו שאנשים לא יודעים עליך וחייבים לדעת?"

אבי עוצר, נושם עמוק, ומביט ישר בעיניים.

אבי: "אני לוקח כדורים פסיכיאטריים כבר שמונה שנים."

השתיקה בחדר כבדה. אבי ממשיך, ללא רעד בקול:

"אם הייתי לוקח אותם בגיל 16, כנראה לא הייתי נפלט מהישיבה והייתי גודל להיות תלמיד חכם. סבלתי מדיכאונות ומצבי רוח שחורים. הכל היה דרסטי. הלימוד היה מפחיד אותי. אשתי הייתה אומרת לי פעם שהיא מרגישה ש'הקירות בבית בוכים דמעות'."

משה: "למה היה לך חשוב לשים את זה על השולחן?"

אבי: "כי חשוב לי שידעו שזו לא בושה! אנשים רואים אותי שמח ומצחיק, וחשוב שיבינו שגם אז הייתי יכול להיות שמח – אבל זה היה קיצוני. או שמח מאוד, או עצוב מאוד. מאז שהתחלתי עם הכדורים אני הרבה יותר רגוע. למדתי, הוצאתי תעודת הנדסאי בניין, והפכתי לבן אדם אחר."

אבי חותם במסר חד וברור לבחורים ולמשפחות:

"היום כדורים לקשב וריכוז או לאיזון נפשי זה דבר נורמלי. אני גאה בזה שלקחתי כדור ושיפרתי לעצמי את החיים. למה לסבול אם יש דרך לפתור את זה? זה מצריך איש מקצוע, ולא צריך להתייאש אם הכדור הראשון לא מתאים. היום הרבה יותר קל לי. הבחורים בישיבות צריכים שיכוונו אותם וימלאו להם את הזמן בדברים שהם מוכשרים בהם."

משה: "אבי לוקוב, תודה רבה לך. תמשיך לשמח ולהעביר ביקורת שעוזרת לאנשים להבין שהם ממש לא לבד."

אבי: "בשמחה, תודה רבה."