מאז אימוץ פרוטוקול מונטריאול בשנת 1987, שיתוף הפעולה הבינלאומי להפסיק את ייצור והפצת חומרים כימיים (CFCs ו-HCFCs) שפגעו בשכבת האוזון, נחשב להצלחה גדולה מבחינה סביבתית. בשנים האחרונות אנו עדים להצטמצמות "החור באוזון" מעל אנטארקטיקה ולהתאוששות בפריסה עולמית, זאת בהתאם להערכות כי שכבת האוזון עשויה להשתקם לחלוטין עד 2066.
ממצאי המחקר
מחקר חדש מאוניברסיטת רידינג באנגליה שהתפרסם ב-Atmospheric Chemistry and Physics קובע כי תהליך ההתאוששות של האוזון יביא לעלייה ב-0.27 וואט למ"ר ביכולתו של כדור הארץ לקלוט חום, כלומר, גידול של 40% בהתחממות הגלובלית לעומת מה שחשבנו עד כה. "המדינות עושות את הצעד הנכון בהפסקת השימוש במזהמים, אך גילינו שההתאוששות צפויה לגרום להתחממות משמעותית מהתחזיות המקוריות", מסביר פרופ' ביל קולינס, מוביל המחקר.
ההתמודדות עם זיהום קרקע
בעוד שחלק מההתחממות נגרמת מהשתקמות האוזון בשכבות הסטרטוספרה, כחצי מהחימום נובעת מגידול האוזון הנוצר בגובה הקרקע - תוצאה ישירה של פליטות מכלי-רכב ומפעלים. אוזון זה, לצד סיכון בריאותי לאדם, מפעיל אפקט חממה משמעותי. מאמצים להפחתת זיהום אוויר יכולים להקטין את היווצרותו, אך התאוששות האוזון בשכבות הגבוהות מתרחשת ללא קשר למאמצים מקומיים.
השלכות מדיניות
החוקרים מדגישים כי מדיניות האקלים צריכה לעבור עדכון ולקחת בחשבון את תרומתו הגדלה של האוזון להתחממות הגלובלית. ההישגים במניעת סרטן העור ובשמירה על הגנת הקרקע מקרינה מזיקה אינם מוטלים בספק, אך תועלת אקלימית מההסכם מצטמקת נוכח ממצאים אלו. הקריאה היא לשילוב מאמץ עולמי - גם להפחתת פליטות שפוגעות באוזון וגם בהתמודדות עם כלל מזהמי האוויר.
הקושי ביצירת איזון בין שמירה על שכבת המגן של כדור הארץ לבין ההשלכות החממתיות מחייב חשיבה מערכתית ומדיניות מתעדכנת, לאור גילויים חדשים אלו. ההתמודדות עם הבעיה האקלימית לא מסתכמת במאבק מזהמים מסוימים, אלא דורשת התייחסות לכלל הגורמים המשפיעים על תרכובת האטמוספירה והתחממות כדור הארץ.
0 תגובות