קוראים לי משה מרדכי. אני בן 68, רב קהילה ומשפיע. אנחנו צ'אלמרים, מהישוב הישן בירושלים.
מזה עשורים רבים שחיי מוקדשים לשתי קהילות יקרות: הקהילה הציבורית, שומעי לקחי ומבקשי עצתי, והקהילה הפרטית והאהובה מכל – ביתי שלי. זכינו אני ורעייתי, מלכה רבקה תחי' לגדל עשרה ילדים, ומתוכם לראות, חמישים וחמישה נכדים וארבעה נינים, הממלאים את חיינו באור ובשמחה.
חיינו מתנהלים בתוך מסגרת שמרנית ומוקפדת מאוד. המושגים שלנו, הידיעות, ההשקפות והלבוש המסורתי - הכל מנוהל על פי כללים ברורים ובלתי מתפשרים. אלו אינם רק קווים מנחים, אלו העקרונות שעליהם בניתי את ביתי. הציפייה הטבעית של הסביבה, וגם שלי כראש משפחה, הייתה שכל ילדיי יצעדו בדיוק באותו תלם צר ומוגדר, מבלי לסטות ימין ושמאל.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"מהלכים חסרי תקדים לשילוב חרדים" - תא"ל שי טייב חושף את המאמצים
אך החיים מזמנים לנו מבחנים, ולעיתים המבחן הגדול ביותר מגיע דווקא מהמקום הקרוב ביותר ללב.
הסיפור שלי הוא על שלום אהרן, בני הרביעי.
אני זוכר היטב את היום שבו שלום אהרן נכנס אל חדרי. הוא היה בחור צעיר לפני ישיבה גדולה, הוא ביקש ללכת לישיבה שונה. הישיבה שעליה דיבר הייתה מקום נחשב ומכובד מאוד בעולם הישיבות הליטאי, אך עבורנו, במושגים של הקהילה השמרנית שלנו, היא ייצגה עולם אחר לחלוטין. סגנון המחשבה שם היה שונה, חופשי יותר, קפדני פחות מבחינת גינוני הלבוש החיצוניים וההשתייכות המגזרית.
התגובה הראשונית שלי הייתה עם רצון לסרב. הכללים אצלנו כל כך ברורים, ש'איך בדיוק הוא הגיע לשם?', לא הצלחתי להבין. חשבתי לעצמי: איך אוכל להמשיך לדבר בפני הקהילה על חשיבות השמירה על הגבולות, כאשר הבן שלי עצמו מבקש לפרוץ אותם? הדאגה מפני "מה יגידו" והחשש ממעמדי כמשפיע החלו לנקר בראשי.
אך ברגע ההוא, שבו הבטתי בעיניו המחכות של בני, תפסתי את עצמי. עצרתי את שטף המחשבות החיצוניות ושאלתי את עצמי שאלה נוקבת: "משה מרדכי, האם אתה רוצה שהבן שלך יהיה תבנית מדויקת של הרצונות והאגו שלך, או שאתה רוצה שהוא יצמח ויהיה מה שהוא באמת מסוגל וצריך להיות?".
הבנתי שהניסיון להשאיר אותו בכוח בסביבה שאינה מתאימה לנפשו עלול לכבות את האש הפנימית שלו. נתתי לו את ברכתי, והוא עבר לאותה ישיבה ליטאית נחשבת. הוא פרח שם, התקדם בלימודו והפך לבחור מעולה, גם אם המראה החיצוני שלו החל להתרחק במעט מהסגנון המסורתי המוקפד שבו גדל.
השנים חלפו, ושלום אהרן הגיע לתקופת השידוכים.
כצפוי, הצעות השידוך הרגילות שהגיעו מהחוג השמרני שלנו לא דיברו אל לבו. הוא חיפש משהו אחר. כאשר הגיעה ההצעה שעליה הסכים מיד, הבנו רעייתי ואני את פשר הדבר: מדובר היה בבחורה בשם בינה. בינה הייתה בחורה יראת שמיים ובעלת מידות טובות, אך היא הגיעה מרקע שונה משלנו. היא דיברה בסגנון אחר, התלבשה אחרת, והשאיפות שלה לגבי סגנון החיים היו שונות לחלוטין מכל מה שהיה מוכר בביתנו. בעולם שלה, היא הייתה נקראת מצויינת, אבל אצלינו, זה היה יותר מדי.
בתוך הבית, בין האחים והאחיות, הורמו גבות רבות. התלחשויות נשמעו בחדרים: "מה קורה לו לשלום אהרן? למה הוא נמשך לסגנון הזה?". המרחק התרבותי והחיצוני נראה לחלקם כפער שאינו ניתן לגישור. אך רעייתי מלכה רבקה ואני, הסברנו לעצמנו: "זה הילד שלנו, וזו רעייתו לעתיד, היא הבת שלנו. זאת הכלה, גם אם עבורנו היא שונה, כי היא הבחירה של הבן שלנו. נקודה".
כבר במעמד ה'וורט' והאירוסין, הפערים הפכו למוחשיים.
המשפחה המורחבת של הכלה הייתה מודרנית. אצלנו בקהילה מקפידים על חצאיות ארוכות במיוחד ואין חובשים פאות נוכריות, אצלם הפאות היו חלק מהנוף והחצאיות היו קצרות יותר (אמנם מכסות את הברך כנדרש, אך קצרות מהסטנדרט המשפחתי שלנו). בנוסף, הם ביקשו לשלב צילום וידאו באירועים – דבר שאינו מקובל אצלנו כלל.
האירוסין נערכו באולם, ואל המקום נהרו מאות מתלמידיי, שומעי לקחי וחברי הקהילה. ברגעים הראשונים הרגשתי פיק ברכיים. חשבתי לעצמי: איך אביט להם בעיניים? מה הם יחשבו על הרב שמטיף לשמרנות, כשבאירוע של בנו רואים מראות שונים כל כך? אך בכל פעם שהתגנבה המבוכה, הדפתי אותה באותה מחשבה: "זה הבן שלי, זה לא אני. מה הוא אשם שאני משפיע ויש לי קהילה?".
החתונה עברה בשלום, (גם אם התזמורת לא הייתה כ'תקנת כלי אחד' כפי שנוהגים בעדה החרדית) והזוג הצעיר הקים את ביתו.
אך המבחן האמיתי והמורכב ביותר הגיע דווקא, כאשר הזוג החל להתארח אצלנו בשבת הראשונה.
בינה כלתי תחי', הגיעה לביתנו כשהיא לבושה לפי סגנונה: חצאיות שעל פי המושגים שלנו נחשבו קצרות, ופאה נוכרית מעוצבת. היא ישבה בסלון ביתנו, לצד בנותיי וכלותיי האחרות הלבושות בבגדים מסורתיים, כהים וארוכים. המראה הזה הטריד אותי עמוקות. זה כבר לא היה אירוע חד-פעמי באולם מרוחק, זה נכנס אליי הביתה, למבצר הפרטי שלי. מה גם, שהמחשבה שחברי קהילה או שכנים עלולים לראות את כלתו של הרב מתהלכת כך בסביבת הבית והקהילה, הציקה לי מאוד.
ואז הגיעה השבת השנייה ההיא, אז זה קרה.
ראיתי את בנותיי מתלחששות בפינת המטבח, מביטות בבינה במבטים ביקורתיים. גם בני הגדול נראה מתוח, כאילו הוא נושא על גבו את הפגיעה בכבודי, הוא הביט בשלום אהרן במבט משתאה.
הבנתי שנוצר כאן פצע קטן שמאיים להתרחב, ושבסופו של דבר יוביל לריחוק, והכי נורא, הוא עלול להביא למתח ולפגיעה בשלום הבית של שלום אהרן. הבנתי שאם לא אפעל עכשיו, המצב עלול להחמיר עד ללא תקנה.
השבת עברה, ואני כבר ידעתי מה אני הולך לעשות.
במוצאי שבת, לאחר שרעייתי ואני ליווינו באהבה את שלום אהרן ובינה אל רכבם בחיוך, חזרתי אל הבית. שאר הילדים הנשואים והרווקים עדיין היו שם, הם כבר הפסיקו להתלחש, יותר דיברו בקול. ביקשתי מכולם לשבת סביב השולחן לסעודת "מלווה מלכה". האוויר היה מעט מתוח, והילדים חשו שמשהו עומד לקרות.
הבטתי בפניהם ואמרתי בקול רך אך נחרץ:
"בניי ובנותיי היקרים, אני רואה אתכם. אני רואה איך אתם נושכים שפתיים, ואני מבין כמה קשה לכם לראות את בינה שלנו תחי' מגיעה לבושה בסגנון שונה משלנו, במיוחד בידיעה שחברי הקהילה רואים זאת ושומעים אותי מדבר בשיעורים נגד הסגנון הזה.
"אבל אני רוצה שתקשיבו לי היטב: שלום אהרן הוא הבן שלי בדיוק כמו שאתם הילדים שלי. אין שום הבדל ביניכם לבינו. הוא נמצא במקום הגבוה והנכון לו, בדיוק כפי שאתם נמצאים במקום הגבוה והנכון לכם. אתם אינכם צריכים להצטער על כבודי או להגן עליו. הכבוד הגדול ביותר שלי אינו נובע מהמלבושים החיצוניים של הילדים שלי, אלא מהחיים האמיתיים שלהם, מהשמחה שלהם ומשלום הבית שלהם. זו הבחירה של שלום אהרן, ואנחנו מקבלים אותה גם אם היא שונה מאיתנו.
"האושר של שלום אהרן גובר על כל כבוד מדומה שבעולם".
ראיתי את כולם ממש ממוקדים אליי, והמשכתי:
"בינה היא לא רק אשתו של שלום אהרן, היא כלתי, היא הבת שלי. ואני מבקש מכם, ואף דורש, להתייחס אליה באהבה ובכבוד שווים, בדיוק כמו לכולם. זכינו בכלה בעלת מידות טובות ולב זהב, בעולם ממנו היא באה, היא המובחרת, ומהרגע הזה, גם כאן. דעו לכם, שכל פרצוף חמוץ, כל עקיצה או רמיזה קלה שיגרמו להם להרגיש לא רצויים – פוגעים בי ישירות ומצערים אותי עמוקות. עשו הכל כדי להבין את מושג האהבה האמיתית, ואני מברך אתכם שבזכות העמידה הזו לצידם, תזכו כולכם לנחת יהודי אמיתי מילדיכם".
עצרתי לרגע, הבטתי בעיניהם המופתעות והמשכתי:
"לסיום, אל תחשבו שאני שם את הכבוד שלי בצד. ממש לא. אני שם אותו בדיוק במרכז. הכבוד הגדול ביותר שלי כרב וכאבא הוא היכולת שלי שלא להתערב, לא לשפוט ולא להיכנס לחיים הפרטיים של שלום אהרן ובינה. זהו הכבוד האמיתי, הנובע מהטוב הטהור ביותר".
ואז, הרמתי את הקול וצעקתי:
"אױב דֶער אֵײבֶּערְשְׁטֶער אִיז גְרֵײט אָפְּצומֶעקְן זַײן גְרוֹיסְן נָאמֶען פַאר שְׁלוֹם בַּיִת, וֶוער בִּין אִיךְ אִבֶּערְהוֹיפְט? וֶוער?", (אם הקדוש ברוך הוא מוכן למחות את שמו הגדול עבור שלום בית, מי אני בכלל? מי?).
כשהרמתי את עיניי, ראיתי את רעייתי, מלכה רבקה, דומעת מהתרגשות. המילים שנאמרו בעוד הברזל חם חלחלו עמוק אל לבבות הילדים. מאותו מוצאי שבת, האווירה השתנתה לחלוטין. בינה הפכה לחלק בלתי נפרד ורצוי מהמשפחה. היא חשה באהבה העוטפת ובקבלה המוחלטת, ולמרות שידעה שהסגנונות שונים, היא הרגישה בבית. שלום אהרן היה מאושר, הוא ידע שביתו מוגן ובטוח.
כיום, שנים לאחר מכן, שלום אהרן עובד לפרנסתו בהצלחה, ובינה הפכה למעצבת פנים גדולה ומפורסמת. הם חיים באושר, באהבה ובשלום בית מושלם. יש להם כבר 4 ילדים מתוקים קיין עיינורע, ואנו זכינו במשפחה מאוחדת ומלוכדת שבה האהבה מנצחת את הפחד מהשונה.
אבל קרה משהו מאוד מעניין עם הזמן:
כששלום אהרן ובינה ראו שאנו מקבלים אותם באהבה אמיתית, ללא תנאים, הם החזירו מהאור שהגיע אליהם מאיתנו, חזרה אלינו. פתאום שמתי לב, איך מרצונם החופשי, הם מתאמצים לכבד ולהתאים את עצמם אלינו, אפילו בדברים קטנים שאנו בכלל לא ביקשנו.
אבא שלי ע"ה תמיד היה אומר משפט, אותו אני רואה בדיוק מהסיפור שלי: "וִוי הַשְׁכָּבָה, אַזוֹי דָאס שְׁלָאפְן", (איך שתציע את המיטה, ככה תישן). אני הרווחתי את שלום אהרן שלי, והוא הרויח בזכות זה שלום בית אמיתי. אני רק חושב אם לא הייתי עוצר את זה, מה היה קורה בניהם בבית, כמה הוא היה סובל, כמה כלתי הייתה סובלת, וכמה הילדים שלהם היו סובלים.
"אַ סַאךְ דַאנְק צוּם רִיבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם פַאר דִּי מַתָּנָה וָואס דוּ הָאָסְט מִיר גֶעגֶעבְּן אִין יֶענֶעם רֶגַע, וִוי פִיל גוּטֶע זַאכְן עֶס טוּט בִּיז אִיצְט", (הרבה תודה לריבונו של עולם על המתנה שנתת לי באותו רגע, כמה דברים טובים זה עושה עד עכשיו).
אוֹיסְפִירְן (תובנות)
האדם קודם לתבנית: תפקידו של הורה או מנהיג אינו לעצב את הכפופים לו כהעתק מדויק של שאיפותיו, אלא לזהות את כוחותיהם הייחודיים ולאפשר להם לצמוח במקום המתאים לנפשם.
הגדרת הכבוד מחדש: כבוד אמיתי אינו נמדד במראית עין ציבורית או בציות חיצוני של הסובבים אותנו, אלא ביכולת להפגין גדלות נפש, חמלה ואי-התערבות בחייהם הבוגרים של ילדינו.
מנהיגות משפחתית בזמן אמת: כאשר נוצר מתח פנימי במשפחה עקב שינויים, חובה על ההורים לפעול בנחישות וברגישות בהקדם האפשרי ("בעוד הברזל חם"), להציב גבולות ברורים נגד ביקורתיות ולהתוות דרך של קבלה ואהבה, בחכמה ובאחריות.
0 תגובות