באביב 1994 הפכה רואנדה לאחד המקומות המדממים והמצולקים ביותר על פני כדור הארץ. בתוך זמן קצר נרצחו בה המוני בני אדם, רובם בני הטוטסי, ולצידם גם בני הוטו שניסו להתנגד למכונת ההרג. כשהטבח הסתיים, נותרה המדינה עם קברים המוניים, כפרים מרוסקים ושאלה כמעט בלתי אפשרית: כיצד ממשיכים לחיות כאשר השורד, האלמנה, אשת האסיר ולעיתים גם משפחת הרוצח עשויים לגור באותו אזור, לעבור באותו שביל, להיפגש באותו שוק. מספר הנפגעים באותו הזמן היה עצום, לפי תיאור שפורסם על ידי האו"ם, במהלך רצח העם נהרגו יותר ממיליון בני אדם, ונשים רבות נפגעו באלימות קשה במיוחד, כיצד אם כן ניתן להתמודד עם ההשלכות החברתיות?
אך דווקא מתוך החורבן הזה צמח אחד מסיפורי הפיוס המעשיים והמרגשים של העשורים האחרונים. לא באולם ועידות, לא סביב שולחן דיפלומטי, ולא באמצעות נאומים חגיגיים על אהבה ואחווה אנושית. נשים רואנדיות, חלקן מבני הטוטסי וחלקן מבני ההוטו, החלו לשבת יחד ולקלוע סלים מסורתיים. בתחילה לא הייתה שם כלל כוונת שלום, אלא צורך פשוט בהרבה: להביא אוכל הביתה, לשלוח ילד לבית הספר, לקנות תרופה, להמשיך לחיות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
סלי השלום של רואנדה
המיזם המוכר ביותר שצמח מן המציאות הזאת הוא Gahaya Links, חברה רואנדית שהקימו האחיות ג’נט נקובנה וג’וי נדונגוצה, ושחיברה בין מלאכת קליעת הסלים המסורתית לבין שיקום כלכלי וחברתי של נשים לאחר רצח העם. בהמשך נמכרו הסלים גם בארצות הברית במסגרת מיזם Rwanda Path to Peace של רשת Macy’s, שהציגה אותם כ”סלי שלום” וכמודל של סחר במקום סיוע. לפי הפרסומים של רשת Macy’s, נשים מבני ההוטו והטוטסי, משני צדי הטרגדיה, ישבו יחד וארגו סלים שנועדו לספק להן הכנסה, יציבות ויכולת לבנות מחדש את חייהן.
התיאור הזה אינו רק תיאור שיווקי של הרשת. גם בכתבה שפורסמה באתר Gahaya Links אותה הכין עיתונאי מקומי מוערך מסופר על נשים שישבו זו לצד זו בסדנה ליד קיגאלי, בירת רואנדה, ודיברו, צחקו ועבדו יחד, אף שרבות מהן הגיעו מקהילות שהיו אויבות זו לזו בזמן רצח העם. אחת המשתתפות, אישה בשם ג’נט נקובנה, הסבירה שם כי לעיתים “ריפוי מגיע דרך סל קטן”, וכי דווקא העבודה היומיומית מאפשרת לאנשים להיפתח, לסלוח ולחזור לפגוש זה את זה כבני אדם.
הפסיכולוגיה של הסל
הכוח של הסיפור הזה אינו בכך שהוא מבטל כאב, אשמה או אחריות. להפך. הוא חזק דווקא מפני שהוא לא מדלג על האימה. נשים שישבו שם לא שכחו את המתים שלהן, לא מחקו את זיכרונותיהן, ולא העמידו פנים שהעבר לא קרה. אבל בתוך העבודה הפיזית, החוזרת, המדויקת, נוצר מרחב מסוג אחר.
כאשר אישה יושבה שעות ליד אישה אחרת, קולעת סיבים, שומרת על דוגמה, בודקת צבעים, מתקנת טעות, מעבירה חוט, מוכרת מוצר, וחולקת את אותו צורך בסיסי לפרנס ילד או לשקם בית, קשה להחזיק לאורך זמן בדמות שטוחה של “האויבת”. הידיים מתחילות לעשות את מה שהלב עדיין לא מסוגל לומר. הן אינן מכריזות על שלום, הן מתאמנות עליו.
דווקא משום כך הסיפור של רואנדה חשוב כל כך. הוא מלמד שלעיתים פיוס אינו מתחיל בסיסמה גדולה, אלא בפעולה קטנה. לא בהכרח בשאלה “האם אנחנו מסכימים?”, אלא בשאלה פשוטה בהרבה: האם אנחנו מסוגלים לשבת באותו מרחב ולעשות יחד משהו ממשי.
לא להשוות, אלא ללמוד
אין צורך להשוות בין רואנדה לישראל. רואנדה הייתה זירת רצח עם, טרגדיה היסטורית מסוג אחר לגמרי. אבל מן הסיפור ההוא אפשר ללמוד עיקרון אנושי פשוט: במקום שבו בני אדם נפגשים רק דרך כותרות עיתונאים, פוסטים ברשתות, סיסמאות, פחדים ודימויים, השנאה מתנפחת. במקום שבו הם נפגשים פנים אל פנים, עובדים יחד, שואלים, שומעים ונדרשים לראות זה את זה מקרוב, משהו מתחיל להיסדק.
וזה נכון גם כאן.
בתקופה האחרונה נשמעים כלפי הציבור החרדי ביטויים מכלילים וקשים. אפשר ואף צריך לנהל ויכוח על שאלות של שירות, כלכלה, אחריות אזרחית וחלוקת נטל. אלו שאלות כבדות, אמיתיות, שאי אפשר לברוח מהן. אבל ויכוח כזה הופך למסוכן כאשר הוא מתנהל בלי היכרות ממשית עם בני האדם שעליהם הוא מדבר.
קל מאוד לכתוב “החרדים הם...”. קשה יותר לשבת מול בחור ישיבה אחד ולשמוע איך נראה היום שלו. קל מאוד לדבר על “נטל”. קשה יותר לפגוש מתנדב חרדי שיוצא באמצע שבת לקריאה לעזרה שהגיע ממשפחה שאינו מכיר בעיר הסמוכה שם אבי המשפחה חש ברע. קל מאוד לצייר ציבור שלם בצבע אחד. קשה יותר להיכנס למוקד השאלה של ציוד רפואי ולראות אנשים שיושבים שעות כדי להשאיל הליכון לקשיש, קביים לנערה ששברה רגל, או מכשיר רפואי למשפחה שלא יודעת למי לפנות.
לפני הביקורת, היכרות
חושבים שבחורי ישיבות הם נטל? שחרדים אינם תורמים מספיק? מותר לחשוב כך, מותר לשאול, מותר לבקר. אבל לפני שהביקורת הופכת להכללה, ולפני שהכעס הופך לבוז, כדאי לעשות פעולה אחת פשוטה: לפגוש.
לא צריך לשבת ולקלוע סלים במשותף, ממש לא. מה שכן חשוב - לשבור את החומות. לא להחשף רק דרך אולפן טלוויזיה או דרך סרטון קצר ברשת. לא בהפגנה, לא בצומת, לא ברגע שבו שני הצדדים כבר מגיעים טעונים, כועסים וחסרי יכולת להקשיב. אלא במפגש יזום, שקט, אנושי. להגיע לבית מדרש. לשוחח עם בחורי ישיבה. לשבת עם משפחה חרדית. לפגוש מתנדבים. לשאול באמת, ולא רק כדי להשיב. להקשיב באמת, ולא רק כדי לנצח בוויכוח.
הפגישה הזאת לא מחייבת אף אחד לשנות את דעתו. היא אינה מבטלת מחלוקת, אינה מוחקת שאלות, ואינה דורשת לוותר על עמדות. היא רק מבקשת דבר אחד: לפני שמדברים על ציבור שלם, להכיר אותו, לפחות אדם אחד מתוכו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
גם אצלנו, אולי, התיקון לא יתחיל מהצהרות גדולות. אולי הוא יתחיל ממפגש אחד. משיחה אחת. מהסכמה להוריד רגע את האצבעות מהמקלדת, להרים את העיניים, ולראות מולנו לא מגזר, לא כותרת, לא סיסמה, אלא אדם.
וכאשר רואים אדם, גם מחלוקת קשה נשמעת אחרת.
0 תגובות