מסמך בן כמעט 50 שנה הפך לנימוק מרכזי לדחיית תביעה על בעלות בגג בתל אביב. בית המשפט דחה את דרישתה להכיר בבעלותה הבלעדית על שטח של כשמונה מטרים רבועים בגג. היא חויבה לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 60 אלף שקל.
המחלוקת התנהלה סביב בניין משותף ברחוב בוגרשוב 75 בתל אביב. בתחילת שנות השבעים רכשו הוריה של התובעת דירה דו-מפלסית בקומות העליונות. אליה הוצמד שטח גג של 83 מ"ר.
בסמוך לשטח זה נמצא חלק סגור נוסף, בגודל של כשמונה מ"ר, ליד חדר המדרגות. לטענת התובעת, גם שטח זה שייך לדירתה.
המסמך משנת 1979 שהפך לראיה נגדה
כדי להוכיח את טענתה הציגה התובעת מסמך הסכמה שנחתם בשנת 1979 בין אביה לבין חלק מדיירי הבניין.
במסמך נכתב כי השטח המדובר "יחדל לשמש רכוש משותף של דיירי הבית". הוא יועבר לשימוש ולהחזקה בלעדיים של משפחתה. החותמים אף התחייבו לשתף פעולה בעתיד בתיקון רישום הבית המשותף.
אלא שהשופטת עינת רביד פירשה את הדברים אחרת.
לשיטתה, עצם השימוש במילים "יחדל לשמש רכוש משותף" מלמד כי במועד חתימת המסמך השטח היה רכוש משותף. הוא לא היה חלק מדירת המשפחה.
יתרה מכך, ההסכמה לא נחתמה בידי כל בעלי הדירות. צו רישום הבית המשותף מעולם לא תוקן באופן שהצמיד את השטח לדירה.
השימוש במשך שנים לא הספיק
התובעת טענה כי משפחתה השתמשה בשטח לאורך שנים. גם הליכים משפטיים קודמים והסכמות עם השכנים תומכים בעמדתה, לטענתה.
אלא שבית המשפט הבהיר: שימוש ממושך בשטח אינו הופך אותו בהכרח לרכוש פרטי.
השופטת ציינה כי הצמדת שטח הגג של 83 מ"ר לדירה מופיעה במפורש במסמכי הרישום. לעומת זאת, לא הוצגה ראיה דומה ביחס לשמונת המטרים הנוספים.
גם טענות שהועלו באמצעות אדריכל מטעם התובעת לא התקבלו. במהלך ההליך הוצגה התכתבות עם מהנדס רישוי בעיריית תל אביב. הוא הבהיר כי בתשריט הבית המשותף מופיע בגג שטח המוגדר כמשותף.
בית המשפט הדגיש כי גם היתר בנייה או החלטה תכנונית אינם יכולים להחליף הוכחה של בעלות קניינית.
התביעה נדחתה, וההוצאות הצטברו
בפסק הדין נקבע כי התובעת לא הוכיחה שהשטח הוצמד לדירתה כדין. היא גם לא הצליחה להראות שנפלה טעות ברישום הבית המשותף.
השופטת דחתה גם את הניסיון להסתמך על הסכמי פשרה מהליכים קודמים. אלה התנהלו בין הצדדים בנוגע לבנייה על הגג ולגישת הדיירים למתקנים משותפים.
נקבע: הסדרים הנוגעים לשימוש בשטח או לעבודות בנייה אינם מהווים כשלעצמם הכרעה בשאלת הבעלות עליו.
בסופו של דבר נדחתה התביעה להצהיר על בעלותה הבלעדית של התובעת בשטח. היא חויבה לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 60 אלף שקל.