לאחר כמעט שבועיים של עימות צבאי חריף בין ישראל לאיראן, שכלל חילופי אש מסיביים, תקיפות אוויריות והסלמה מסוכנת בזירה האזורית, הושגה בימים האחרונים הפסקת אש בתיווך נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. ההסכם, שנכנס לתוקפו בשלבים – תחילה מצד איראן ולאחר מכן מצד ישראל – הביא לרגיעה מסוימת באזור, אף שעדיין שוררת מתיחות רבה והצדדים מזהירים מפני חידוש הלחימה במקרה של הפרה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הפסקת האש הנוכחית, שהושגה לאחר תקיפות נרחבות על מתקני הגרעין באיראן וירי טילים לעבר ערים בישראל ובסיסים אמריקאיים, ממחישה עד כמה שביר הוא תהליך ההרגעה ועד כמה הסכמי שלום והפסקות אש לאורך ההיסטוריה היו לעיתים קרובות רק אתנחתא זמנית בין גלי עימותים – אך גם יכולים להתפתח לרגעים קריטיים שמשפיעים על עתיד האזור כולו.
הרעיון של הפסקת לחימה בהסכמה הדדית עתיק כמעט כמו המלחמה עצמה. כבר בתקופת הברונזה המאוחרת נחתמו בריתות וסכמי שלום כדי לעצור עימותים ממושכים. הדוגמה המפורסמת ביותר היא הסכם השלום בין המצרים לחתים במאה ה-13 לפני הספירה (ב'תתק"ס לערך) – אחד מהסכמי השלום הראשונים שתועדו בכתב. מצרים בראשות רעמסס השני והאימפריה החתית בראשות המלך חתושיליש השלישי נלחמו במשך שנים רבות על השליטה בלבנט. לאחר קרב קדש (1274 לפנה״ס) – קרב עקוב מדם שבו שני הצדדים ספגו אבדות כבדות ללא הכרעה ברורה – נמשכה המלחמה עוד כחמש עשרה שנה, עד שלבסוף החליטו שני הצדדים לכרות ברית שלום. כל צד היה מותש מלחימה ללא תוצאה מכריעה, ובנסיבות אלו התאפשרה חתימה על חוזה שלום שהשתמר בכתובות החרוטות על לוחות כסף וחרס. ההסכם קבע יחסי שלום ושיתוף פעולה, וגם אם לא הביא לפיוס מיידי ומלא בין האימפריות, הוא סימן את ההבנה שמלחמות יכולות להסתיים לא בניצחון מוחלט של צד אחד – אלא בפשרה מדינית כתוצאה משוויון כוחות ועייפות מהלחימה.
תקופת ימי הביניים
בימי הביניים ניכרו גם כן רגעים של הפוגות לחימה מתוך הכרח. לעיתים הופסקו קרבות במהלך מסעי הצלב או מלחמות ממושכות עקב מות שליט, לחץ מצד מוסדות הדת באותו המקום או מגפות – גורמים שחייבו את הצדדים לנשום לרווחה. למשל, בסוף המאה ה-12 הגיעו ריצ’רד לב הארי (אנגליה) וסלאח א-דין (מי שבחצירו שימש הרמב"ם כרופא בשבתו במצרים) להבנות שהפסיקו את הקרבות במסגרת מסע הצלב השלישי, לאחר קרבות קשים ומתישים לשני הצדדים. דוגמה זו ואחרות ממחישות כי גם בהיעדר מנגנונים בינלאומיים מסודרים, שיקולים של תשישות הדדית ומבוי סתום צבאי הובילו כבר אז להפסקות אש זמניות או מקומיות. אולם, עד העת החדשה המוקדמת, מרבית ההסכמים היו זמניים ופגיעים. על הרקע הזה, הסכמי וסטפליה (1648) נחשבים לציון דרך, לא רק בכך שסיימו מלחמה הרסנית, אלא גם בכך שעיצבו עקרונות מדיניים ארוכי טווח כמו ריבונות מדינתית.
שלום וסטפליה (1648): כשהפוליטיקה מאזנת את עייפות המלחמה
אחרי שלושים שנות לחימה עקובה מדם באירופה, שבהן פרצו ונשזרו מלחמות דת, סכסוכים בין שושלות ותאוות כוח טריטוריאלית – בא הקץ בקונגרסים שהתקיימו בערי וסטפליה ב-1648. הסכמי וסטפליה היו למעשה שני חוזי שלום (במינסטר ובאוסנבריק) שסיימו את מלחמת שלושים השנה (בין ה'קיסרות הרומית הקדושה' ובעלות בריתה הפרוטסטנטיות והקתוליות) ואת מלחמת שמונים השנה בין ספרד להולנד. ההסכמים האלו חשובים במיוחד משום שהם נחשבים למייסדי הסדר הבינלאומי המודרני המבוסס על מדינות ריבוניות ושוות בזירה הבינלאומית.
בהיבט הפוליטי, התנאים שהבשילו בשלום וסטפליה היו שילוב של אינטרסים מדיניים מובהקים. צרפת הקתולית למשל, תחת הקרדינל רישלייה, מצאה עצמה תומכת דווקא בפרוטסטנטים כדי למנוע את השתלטות בית הבסבורג הקתולי על אירופה. שיקול מאזן הכוחות קירב מדינות יריבות לשולחן המשא ומתן – צרפת ושבדיה (פרוטסטנטית) רצו לעצור את הקיסר ההבסבורגי ולצמצם את כוחו, בעוד נסיכי גרמניה ביקשו להשתחרר מעולו ולזכות בעצמאות רבה יותר. אכן, בוועידות וסטפליה היו מיוצגות רוב המעצמות האירופיות של העת ההיא, וכולן נאלצו להתפשר. התוצאה הייתה סדר מדיני חדש שבו כל מדינה מכירה בריבונות שכנותיה – רעיון חדשני לאותה תקופה. ההבנות המדיניות הללו לא היו מגיעות לולא ההכרה הרחבה שכל הצדדים לא מסוגלים להכריע צבאית ושיש לאפסן את שאיפות ההגמוניה לטובת יציבות.
מההיבט הצבאי, אכן שוויון הכוחות ועייפות המלחמה היו גורמים מרכזיים שהובילו לפיוס. אחרי שלושה עשורים של קרבות, בזיזה ומגפות, כל הצדדים המעורבים היו מותשים לחלוטין. חלק מהנסיכויות הגרמניות כבר פרשו מן הלחימה עוד לפני 1648, והכוחות הלוחמים שנותרו היו מדולדלים. הניסיון של כל צד להשיג הכרעה מוחלטת נכשל: כאשר הקתולים היו קרובים לניצחון, התגבש מולם שוב מחנה פרוטסטנטי בעזרת מעצמות זרות (כמו שבדיה וצרפת); וכאשר הפרוטסטנטים נצחו בקרבות, התחברה נגדם קואליציה קתולית חדשה. לבסוף, אחרי 30 שנה, רוב הלוחמים פשוט רצו לנוח מהמלחמה.
החל מ-1644 נפתחו שיחות שלום, אף שהלחימה נמשכה במקביל (כל צד קיווה לשפר עמדות במו"מ דרך הישגים צבאיים אחרונים - ואולי אף לצאת כש'ידו על העליונה' לאחר הישג צבאי מוצלח). אך הניצחונות הפכו נדירים – כל הצבאות שקועים בבוץ האירופי, מותשים ולמודי אבדות כבדות. מעריכים כי בין 4.5 ל-8 מיליון בני אדם נהרגו במלחמת שלושים השנה, ורובם אזרחים שנספו מרעב וממגפות; אוכלוסיית גרמניה הצטמצמה בעשרות אחוזים, ובחלק מהאזורים אף במחצית. במעשי טבח מחרידים כמו זה של העיר מגדבורג, השמידו צבאות קרוב לשני שלישים מתושבי עיר שלמה. הזוועה והטראומה היו אפוא עמוקות. מול חורבן כזה, הבשילה ההבנה שאין עוד טעם בהמשך הלחימה. אחד ההיסטוריונים תיאר זאת כך: "בסוף, מרבית הלוחמים היו מותשים. מספר נסיכים גרמנים כבר נטשו את המלחמה. מאז 1644 נמשכו שיחות על תנאים, אף שהמבצעים הצבאיים נמשכו מתוך תקווה לשפר עמדות. לבסוף, ב-1648, נחתמו חוזי שלום".
מההיבט הפסיכולוגי, העם באירופה באמצע המאה ה-17 היה רווי סבל וטראומה. מלחמת שלושים השנה הייתה אחד העימותים ההרסניים שידעה היבשת: כפרים וערים נבזזו וחרבו, מגפות התפשטו עם תנועת החיילים, ורעב כבד שרר. באוכלוסייה התפתחה כמיהה עזה לחזור לשגרת חיים ללא פחד מתמיד. גם העימות הדתי האידאולוגי שהתסיס את תחילת המלחמה (קתולים מול פרוטסטנטים) איבד מומנטום – רבים באירופה הבינו שאיש לא יוכל לכפות את דתו על זולתו בכוח הזרוע, ושיש לחיות זה לצד זה. עייפות קולקטיבית זו היוותה קרקע נוחה למנהיגים להתחיל להתפשר.
וכך, ב-1648, חתמו הצדדים על שלום וסטפליה: שלום שביסס עקרון חדש של "שליט הארץ יקבע את דת ארצו", והכיר רשמית הן בקיומן של מדינות פרוטסטנטיות וקתוליות זו לצד זו, והן בעצמאותן של הולנד ושווייץ. שלום זה שרד, באופן יחסי, משום שהתבסס על איזון אינטרסים: צרפת ושבדיה קיבלו שטחים ופיצויים, גרמניה התפצלה לישויות מדיניות עצמאיות למחצה, וסוגיית הדת יושבה בפשרה (חלוקת השליטה הדתית לפי אזורים). הציבור, שזכר את אימי המלחמה, תמך בשקט החדש מתוך תקווה כנה שלא לשוב עוד לשדות הקרב. הסכם וסטפליה הפך לסמל היסטורי כיצד מדינאות מפוכחת יכולה לחתום מלחמות ממושכות – כאשר כל הצדדים מתעייפים דיין ועומדים על סף התהום.
שביתת הנשק במלחמת העולם הראשונה (1918): "המלחמה שתסיים את כל המלחמות"
ב-11 בנובמבר 1918, עם צלצול הפעמונים הרשמיים בשעה 11:00 בבוקר, נדמו התותחים בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה. לאחר ארבע שנות טבח המוני באירופה, נחתמה בקרון רכבת ביער קומפיין שביתת נשק בין מדינות ההסכמה (בעלות הברית) לבין גרמניה הקיסרית, שייצגה את מעצמות המרכז שנותרו. שביתת נשק זו סימלה את תום הלחימה (לפחות בחזית המערב), אף שלמעשה לא הייתה עדיין הסכם שלום סופי, אלא הקדימה את חוזה ורסאי שנחתם ביוני 1919. האירוע התקבל בתחושות מעורבות – מחד, שמחה אדירה והקלה עצומה בקרב עמי בעלות הברית ובמיוחד בצרפת ובבלגיה ששוחררו מעול הכיבוש; מאידך, יגון עמוק על מיליוני ההרוגים שגבתה המלחמה (תחושה שמוכרת לנו בזעיר אנפין מרגעי כניסת מועד הפסקת האש לצד הפגיעה הישירה בבאר שבע שגבתה חיי אדם). מה הוביל לרגע הדרמטי הזה של שביתת הנשק?
מבחינה פוליטית, בקיץ ובסתיו 1918 התערער לחלוטין מעמדה הפנימי של גרמניה והברית עמה. בעלי בריתה של גרמניה קרסו אחת אחרי השנייה: בולגריה, האימפריה העות'מאנית ואוסטרו-הונגריה נכנעו או התפרקו. בחזית המערבית עמד הצבא הגרמני בפני פלישה לשטחו, לאחר שורת מתקפות של בעלות הברית (בהובלת כוחות אמריקניים טריים) הבקיעו את קווי ההגנה הגרמניים. בעורף הגרמני השתוללה מהפכה: העם הגרמני סבל מרעב (בשל הסגר הימי הבריטי) ומתשישות, וחיילים ומלחים פתחו במרד. הקיסר וילהלם השני אולץ לוותר על הכיסא, ובגרמניה קם ב־9 בנובמבר משטר רפובליקני חדש. הממשלה הגרמנית החדשה, בראשות פוליטיקאים אזרחיים, ביקשה מיד הפסקת אש – בתקווה לקבל תנאים מתונים בהשראת "14 הנקודות" של נשיא ארה"ב וודרו וילסון, שחזו שלום ללא מנצחים ומנוצחים. ואולם, בעלות הברית (ובעיקר צרפת ובריטניה הכואבות והנקמניות) לא התכוונו לנהוג רכות; הן הבינו שגרמניה מובסת ודרשו כניעה למעשה.
המו"מ על שביתת הנשק לא נוהל על ידי פוליטיקאים אלא על ידי הגנרל הצרפתי פרדיננד פוש, והמונחים שהוכתבו לגרמנים היו קשים: פינוי מיידי של כל השטחים שכבשו, מסירת ציוד ונשק רב, המשך המצור הימי, וציפייה שהשלום הסופי (חוזה ורסאי) יקבע פיצויים וגבולות חדשים. מבחינת הגנרלים הגרמנים, טוב היה שהממשלה האזרחית תחתום על ההסכם המשפיל – הם רצו להטיל עליה את קלון "התקיעת סכין בגב האומה" לאחר שהצבא "נותר ללא דקירה בגבו" (כך נולדה מאוחר יותר אגדת ה"סכין בגב" - מיתוס פוליטי שנפוץ בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולפיו הצבא הגרמני לא הובס בשדה הקרב, אלא נבגד על ידי פוליטיקאים, מהפכנים ויהודים (איך לא?) בעורף — שתקעו לו "סכין בגב"). היה זה מהלך פוליטי ציני: המפקדים, ובראשם הינדנבורג ולודנדורף, הכירו בכך שהובסו בשדה הקרב, אך העדיפו שהאחריות תיפול על כתפיה של ממשלה דמוקרטית חדשה – צעד שיערער בהמשך את הלגיטימציה של ההסכמים ויזין את הנקם הלאומני.
מההיבט הצבאי, התשתית הצבאית והעייפות המלחמתית הגיעו לשיאן ב-1918. ארבע שנים של מלחמת חפירות סטטית, קרבות על גבי קרבות שמתרחשים בשוחות מאובקות בשדות קרב שרופים ומלחמה שבה התקדמו החזיתות בקושי קילומטרים ספורים הלוך ושוב, גרמו לעשרות מיליוני נפגעים – הרוגים, פצועים ונכים. משאבים לאומיים הידלדלו, וצבאות החלו להראות סימני התפוררות. באביב 1918 עוד ניסו הגרמנים מתקפה גדולה אחרונה במערב (מתקפת האביב), אך זו נבלמה והתמוטטה, ותוך חודשים עברו כוחות מדינות ההסכמה (מתוגברים כאמור בחיל המשלוח האמריקני הגדול) למתקפת נגד גורפת. בסתיו כבר היה הצבא הגרמני בנסיגה בכל החזיתות, מותש וללא עתודות. גנרל אריך לודנדורף, שנחשב ל"אדריכל" האסטרטגי הגרמני, הודה כבר בסוף ספטמבר 1918 שאין לצבא הגרמני עוד יכולת להמשיך בלחימה, ודרש מממשלתו לבקש הפוגה קרבית מידית. העובדה שגרמניה ביקשה שביתת נשק בעוד חייליה עוד ניצבו עמוק בצרפת ובלגיה (אמנם בנסיגה), מלמדת כמה נואשת הייתה מצבה – החשש היה שאם תמתין לקריסת חזית מלאה, בעלות הברית יפלשו ממש לתוך גרמניה.
גם מן העבר השני, היו לבעלות הברית סיבות צבאיות לרצות בסיום: הן אמנם ציפו לניצחון מלא, אך המחיר ששילמו – לדוגמה, מאות אלפים הרוגים בשלושת החודשים האחרונים של 1918 – היה נורא. המפקדים ידעו שהמשך המלחמה לחורף 1919 יהיה קשה מאוד מבחינה לוגיסטית ומורלית. על אף יתרונם, בעלות הברית גם הן הותשו (צרפת במיוחד עמדה על סף קריסה לאחר 1.3 מיליון נופלים). לכן, כשהגיעה הפנייה הגרמנית להפסקת אש באוקטובר 1918, היו הצדדים מוכנים עקרונית. בפועל, ההסכם הוכתב חד-צדדית: לגרמנים לא נותר אלא לחתום, אחרת היו צבאות האויב פולשים אל ארצם.
גם ההיבט הפסיכולוגי שיחק חלק חשוב, מלחמת העולם הראשונה זעזעה את התודעה הציבורית באירופה כפי שלא עשה אף סכסוך לפניה. טראומת המלחמה הגדולה – כך כונתה אז – נבעה ממיליוני צעירים שנהרגו בשוחות, מטכנולוגיות ההרג ההמוני (גז רעיל, ארטילריה כבדה, טנקים) ומהחורבן בארצות שלמות (צפון צרפת ובלגיה). לאחר ארבע שנים, כשהגיעה הבשורה על שביתת הנשק, פרצו המונים בריקודי שמחה בערי פריז, לונדון וניו-יורק. ברחבי צרפת צלצלו הפעמונים במבנים קהילתיים וברכבות, והמוני אנשים התחבקו ברחובות. היו אלו ביטויי הקלה על כך שהסיוט נגמר.
אולם, לצד האופוריה, שררה גם תחושת אבל עמוקה: כמעט כל משפחה באירופה איבדה בן, אב או אח במלחמה, או חוותה פציעה קשה. תמונות היום ההוא מראות גם דמעות של צער מעורבות בדמעות של אושר – חגיגות מהולות בזיכרון הנופלים. בגרמניה, התחושות היו מורכבות אף יותר: רבים הופתעו מהכניעה, משום שהצנזורה הצבאית הסתירה עד אז את חומרת מצב החזית. החיילים שחתמו את המלחמה הרגישו הקלה על כי נותרו בחיים, אך גם מושפלים ומובסים. הקיסרות התפרקה בין לילה, והאומה חשה בלבול. עייפות קולקטיבית ותשישות נפשית אפפו את אירופה: הרצון העז היה "לחזור לחיים" ולבנות עולם טוב יותר. פוליטיקאים ואינטלקטואלים דיברו אז על "המלחמה שתשים קץ לכל המלחמות" – תקווה שהשלום אחרי 1918 יהיה שלום צודק ויציב לדורות. למרבה הצער, התקוות הללו נופצו כעבור עשרים שנה עם פרוץ מלחמת עולם נוספת.
מדוע השלום לא החזיק? אחת הסיבות הייתה שתנאי השלום (חוזה ורסאי) היו חמורים ומשפילים לגרמניה, אשר מצידה לא השלימה בנפשה עם ההפסד . המעמסה הכלכלית, אובדן השטחים והכבוד הפגוע שימשו קרקע לצמיחת הנאציזם. פה טמון לקח פסיכולוגי והיסטורי חשוב: שלום הנכפה ללא פיוס אמיתי ותחושת הגינות, עלול לטפח תחושות נקם ולהיות הפסקת אש בלבד – פסק זמן עד לעימות הבא (אגב, חשש שקיים גם במקרה שלנו, הפסקת אש שהוכרזה שעה שאיראן מרגישה מוכה ומושפלת כפי שאולי לא היתה מעולם, נותר לקוות שהמשטר יפול קודם לשלב בו יוכלו, חלילה, לאזור כוח לנקמה).
שביתת הנשק במלחמת קוריאה (1953): קיפאון בחצי האי – ושלום שלא הושג
בחצי האי הקוריאני, בראשית שנות החמישים, התחוללה מלחמה רבת עוצמה כחלק מהמתחים של המלחמה הקרה. מלחמת קוריאה (1950–1953) החלה בפלישת הצפון הקומוניסטי לדרום ביוני 1950, והתפתחה לעימות בינלאומי: ארצות-הברית ומדינות האו״ם סייעו לדרום קוריאה, וסין (בגיבוי סיוע סובייטי) לחמה לצד צפון קוריאה. אחרי תנועות חזית דרמטיות – מהפלישה צפונה של כוחות האו"ם לגבול סין ועד מתקפת הנגד הסינית – התייצב הקו מחדש סביב קו הרוחב 38, סמוך לנקודת ההתחלה. מאמצע 1951 נכנסה המלחמה למבוי סתום צבאי: קו החזית התייצב, ושני הצדדים התבצרו בעמדותיהם. קרבות קשים המשיכו להתנהל על גבעות ומוצבים, אך ללא שינוי טריטוריאלי משמעותי, במה שכונה "מלחמת התשה". במצב זה החלו שיחות שביתת נשק בעיר קאיסונג ביולי 1951, שעברו לאחר מכן לפנמונג’ום. השיחות התמשכו לסירוגין במשך שנתיים תמימות, בעוד הקרבות נמשכים במקביל – מציאות אכזרית שבה חיילים המשיכו ליפול אף שהמנהיגים דיברו על שלום.
שביתת הנשק שהוכרזה לבסוף ב-1953 הושגה לא מעט בזכות שינויים גאופוליטיים. בראש ובראשונה, מותו של ג'וסף סטלין במרץ 1953 היה אירוע מכריע. סטלין, שליטה של ברית המועצות, עודד עד אז את הצפון קוריאנים והסינים "להילחם עד הסוף" והבטיח להם גב מעטפת. הוא ראה במלחמה אמצעי לרתק את ארה"ב בזירה אסייתית ולהתיש אותה, חרף העובדה שהציבור בסין ובצפון קוריאה כבר סבל מאוד. לאחר מותו של סטלין, המנהיגות הסובייטית החדשה נטתה למדיניות מפויסת יותר והעבירה מסר לברית סין-צפון קוריאה שאין עוד כוונה להסלים את המלחמה עם המערב. במקביל, בארצות הברית התחולל שינוי פוליטי: הנשיא דווייט אייזנהאואר נבחר בסוף 1952 בהבטחה "להביא לסיום המלחמה". הוא אף נסע כנשיא נבחר לקוריאה בדצמבר 1952 כדי להתרשם מהמצב בחזית. הממשל החדש בוושינגטון אותת שאם השיחות יתעכבו, הוא עלול לשקול צעדים קיצוניים – אפילו שימוש בנשק גרעיני. מסר מרומז בנושא הועבר לסינים דרך ראש ממשלת הודו נהרו.
הלחץ עבד: ההנהגה בבייג'ינג – מאו דזה-דונג – אשר כבר הייתה מותשת ממילא, קלטה את הרמז והחליטה שאין טעם להסתכן בהסלמה גרעינית או בהמשך שחיקה אינסופית. גם בעלת בריתה הצפון-קוריאנית כבר שאפה לסיום מהכיוון שלה. צריך לומר שגם דרום קוריאה, בהנהגת הנשיא סינגמן רי, הקשתה על התהליך – הוא חלם על איחוד קוריאה בכוח והתנגד לחלוקת הארץ. בשלהי השיחות ניסה רי אף לחבל במו"מ על ידי שחרור חד-צדדי של שבויים צפון-קוריאנים, מתוך תקווה להמשיך את הלחימה. אך ארה"ב הפעילה עליו לחץ עצום לקבל את תנאי שביתת הנשק. בסופו של דבר, העייפות הבינלאומית מהמלחמה, יחד עם האינטרס של המעצמות הגדולות לייצב את המצב, גברו על המכשלות. שביתת הנשק נחתמה ב-27 ביולי 1953 בפנמונג’ום על ידי צבא מתנדבי העם הסיני, צבא צפון קוריאה, ופיקוד האו"ם (ארה"ב ושותפותיה) – ואילו דרום קוריאה, בצעד סמלי של מחאה, נמנעה מלחתום אך הביעה הסכמה לכבד את ההסכם.
גם העייפות הצבאית והקיפאון בחזית היו ברורים לכל. שני הצדדים הבינו שאינם יכולים להשיג ניצחון מוחלט. הצבא הסיני והצפון-קוריאני ספגו אבידות כבדות מאוד בגלים הראשונים של המלחמה, ובשנים 1952–1953 נלחמו בעיקר על בלימה ושימור קו הגבול הזמני. סין, מדינה צעירה אז, מצאה עצמה מקריבה מאות אלפי חיילים (ההערכות הן כמיליון חיילים סינים הרוגים ופצועים במהלך המלחמה) – מה שהכביד על המשק הסיני והעיכב את שיקומו. העם הסיני היה "יגע מלחמה", במילותיהם של כרוזים סיניים מאותה עת. גם העורף בצפון קוריאה נהרס מהפצצות כבדות של האמריקנים.
מנגד, ארה"ב והכוחות הדרום-קוריאנים גם הם נשחקו: ארה"ב איבדה למעלה מ-36 אלף חיילים בהרוגים ועוד כ-100 אלף פצועים בשנים אלו, ומצב הרוח הציבורי בארה"ב הפך נגדי – האמריקנים ראו במלחמה "מלחמה בלתי נגמרת" וחסרת תוחלת. קואליציית האו"ם שלחמה בקוריאה כללה גם חיילים בריטים, טורקים, קנדים ואחרים, וכולם רצו להחזיר את בניהם הביתה.
סיפור הקרב על "גבעה 937" שהתרחש אומנם במלחמה מאוחרת יותר יכול להמחיש זאת. "גבעה 937" הייתה שם קוד אמיתי לקרב שהתנהל במלחמת וייטנאם בשנת 1969 – הקרב על גבעה אמ-בּי 937, שכונה לאחר מכן על ידי החיילים "Hamburger Hill (גבעת ההמבורגר) בשל האכזריות שבו והתחושה שהחיילים "נטחנים" שם. הקרב נמשך עשרה ימים, עלה בחייהם של מאות חיילים, והסתיים בכיבוש הגבעה – שננטשה מיד לאחר מכן. הוא הפך לסמל לשחיקת הכוחות, חוסר התכלית והעדר רווח ממשי, וכך הרגישו גם החיילים באותה תקופה, לחימה לצורך כיבוש מטרה שאותה ינטשו מיד לאחר שתושג. הגנרלים בשטח הכירו בכך שכל התקפה נוספת רק תגבה קורבנות רבים בלי להטות את הכף. אייזנהאואר עצמו, במסעו לקוריאה, ראה את קו החזית הקפוא והבין ש"אי אפשר להמשיך את הלחימה בקו קפוא". במצב זה, שביתת הנשק נראתה כפתרון הטוב ביותר לגרוע מכל – הפסקת שפיכות הדמים תוך שימור הסטטוס קוו הטריטוריאלי (קוריאה נשארה מחולקת בערך לאורכו של קו הרוחב 38, עם אזור מפורז ביניהן).
בשביל להבין את הקושי, דמיינו את חיילי שני המחנות בקוריאה בחפירות בחורף 1952–1953: קור עז, הפגזות בלתי פוסקות, גלים חוזרים של הסתערויות על גבעות עם שמות אירוניים כמו "רכס הדמעות" או "רכס הלב השבור". רבים מהם היו צעירים שראו מוות סביבם ללא תוחלת נראית לעין. עייפות נפשית, כמיהה הביתה ושאלות על מטרת הקורבן קיננו בלב החייל הפשוט משני הצדדים. גם הציבור בארה"ב החל לשאול מדוע בניו מתים בארץ רחוקה שנייה אחרי שנגמרה מלחמת עולם (יש לזכור, מלחמת קוריאה פרצה חמש שנים בלבד מתום מלחמת העולם השנייה – ועבור אמריקנים רבים זו הייתה "יותר מדי ומוקדם מדי").
בסין, המשטר אמנם דיכא כל ביטוי של אי-שביעות רצון, אך העדויות ההיסטוריות מלמדות כי החברה הסינית התעייפה מהמלחמה – במיוחד שאויביה היו אמריקנים קשוחים, ולא יפנים שנואים כפי שהיה במלחמת העולם. גם בצפון קוריאה מספר ההרוגים העצום יחסית לאוכלוסייה הקטנה (כאמור, כמיליון אזרחים וחיילים צפון-קוריאנים נספו), וההרס של ערים שלמות, השאירו טראומה לאומית. כל אלה יצרו "מבוי סתום כואב" – מצב שגורמי תיאוריה של סכסוכים מכנים "Mutually Hurting Stalemate", קיפאון הפוגע בשני הצדדים וגורם להם לחפש מוצא. ואכן, כאשר נודע ב-27 ביולי 1953 על חתימת הסכם שביתת הנשק, במובנים רבים הייתה זו הקלה כללית. החיילים שנותרו בחיים שמחו שהאש פסקה. משפחות בעולם נשמו בהקלה.
אך פה המקום להעיר: שביתת הנשק ההיא לא לוּותה בהסכם שלום רשמי. היא עצרה את הקרבות, אך קוריאה נותרה מחולקת ומוצבת זו מול זו – מצב שנמשך עד היום. השלום נעדר: במקום פיוס ובנייה מחדש כמו שקרה באירופה אחרי 1945, חצי האי נשאר תחת איום עימות מתמשך (טכנית, מלחמת קוריאה "לא הסתיימה" מעולם בהסכם שלום). ציבורית, בשני הצדדים נותרה תחושת החמצה – הדרום קוריאנים קיבלו את ביטחונם, אך נותרו עם ארץ חצויה; הצפון קוריאנים חגגו "ניצחון" תעמולתי, אך חוו בידוד וסבל כלכלי עצום. באופן טרגי, היעדר הסכם שלום כולל בקוריאה מלמד שגם שביתת נשק יעילה וארוכת ימים (קרוב ל-70 שנה ללא לחימה גדולה) איננה תחליף לפיוס אמיתי. עם זאת, לקחי קוריאה הדגימו כי לעיתים היעדר ניצחון עדיף מהמשכה העקרים של המלחמה – הפסקת אש יכולה להציל חיים ולשמר מצב נסבל, גם אם לא פותרת את כל הבעיות.
הסכמי קמפ דייוויד (1978): שלום בין אויבים מרים – ישראל ומצרים
בספטמבר 1978 התכנסו בקמפ דייוויד, אתר הנופש הנשיאותי בהרי מרילנד שבארצות הברית, שלושה מנהיגים לדיונים אינטנסיביים שנמשכו 13 יום: נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, והמארח – נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר. התוצאה הייתה הסכמי קמפ דייוויד, אשר סללו את הדרך לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים במרץ 1979. היה זה רגע מכונן במזרח התיכון: לראשונה חתמה מדינה ערבית על שלום מלא עם מדינת ישראל, לאחר שלושה עשורים של סכסוך מר וארבע מלחמות (1948, 1956, 1967, 1973). מה אפשר למנהיגי מצרים וישראל ללחוץ ידיים כאויבים לשעבר?
מהצד הפוליטי, מנהיגותו הנועזת של אנואר סאדאת היא נקודת פתיחה מרכזית. לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973, סאדאת הגיע למסקנה שמצרים לא תרוויח עוד ממלחמות חוזרות עם ישראל. הוא השיג במלחמה ההיא הישג חלקי – צבאו חצה את תעלת סואץ והסב אבדות כבדות לצה"ל בראשית הלחימה, ובכך השיב את הכבוד הערבי שנרמס ב-1967 – אך לבסוף נבלם ואיבד שוב שטחים. סאדאת העריך שמבחינה צבאית אין למצרים יכולת להביס את ישראל תכליתית ללא נשק גרעיני או מעורבות סופר-מעצמתית, ושמיצוי האינטרסים הלאומיים (ובעיקר החזרת חצי האי סיני למצרים) ייתכן רק באמצעות הסדר מדיני. במקביל, מצרים של סוף שנות ה-70 הייתה נתונה במשבר כלכלי ופוליטי, והמשך ההוצאה על צבא ומלחמות איים עליה מבית. סאדאת גם רצה לצרף את מצרים למחנה המערב ולזכות בסיוע אמריקני – מהלך ששלום עם ישראל היה המפתח אליו.
מנגד, בישראל, עלה לשלטון ב-1977 מנחם בגין – ראש ממשלה מהימין הלאומי, פרטנר בלתי צפוי דווקא למהלך שלום מרחיק-לכת. אך בגין, למרות השקפתו הניצית, ראה הזדמנות היסטורית: מצרים, האויבת הגדולה והחזקה ביותר של ישראל, מושיטה יד. בגין הבין ששלום עם מצרים יבודד את שאר מדינות ערב ויוציא את מצרים ממעגל הלחימה, וזהו רווח אסטרטגי עצום לישראל. כמובן, בגין נאלץ להקריב לשם כך את השליטה הישראלית בחצי האי סיני – שטח גדול שבו הוקמו ישובים ישראליים וכוחות צה"ל חנו לאורכו מאז 1967. ההחלטה להסכים לפנות את סיני כולה הייתה קשה מבחינה פוליטית, אך בגין השתכנע שזה מחיר כדאי לשלום. כך נוצרה משוואה: מצרים תקבל את סיני חזרה, וישראל תקבל הכרה בשלום מלא וביטול האיום המצרי. הנשיא האמריקני קרטר מילא תפקיד מכריע כמתווך, דוחף ומציע פשרות (למשל, קרטר הגה את הרעיון להציב כוח בינלאומי בסיני במקום נוכחות ישראלית, מה שהתקבל כפתרון). הסכם קמפ דייוויד עצמו כלל שני חלקים: מסגרת להסכם שלום ישראלי-מצרי, ומסגרת לפתרון הסוגיה הפלסטינית (האוטונומיה בשטחים) – אם כי רק החלק הראשון מומש בפועל בעת ההיא.
גם שיקולים צבאיים ושחיקת הכוח דחפו אף הם את הצדדים אל שולחן השלום. מצרים ניהלה ארבע מלחמות נגד ישראל בשלושה עשורים, ובכולן – מלבד ההפתעה הזמנית של 1973 – יצאה וידה על התחתונה. צבאה ספג אבדות כבדות ומצבת הכוחות המתחדשת היוותה נטל כלכלי. כפי שתיאר זאת ה'טיים' בעת ההיא: "מצרים עייפה מאוד ממלחמה. בארבע המלחמות העקובות מדם נגד ישראל... ספגה מצרים, מכל המדינות הערביות, את האבדות הכבדות ביותר". במלחמת יום הכיפורים בלבד נהרגו כ-10,000 חיילים מצריים. סאדאת ידע שגם אם חידש את כבוד צבאו, צבאו אינו יכול להרשות לעצמו עוד סבב לחימה ללא פגיעה אנושה בפיתוח מצרים.
ומה לגבי ישראל? גם ישראל, על אף ניצחונותיה, שילמה מחירים צבאיים כבדים – וכחברה קטנה, כל אבדות הורגשו בה חזק. מלחמת יום הכיפורים הייתה טראומה לצה"ל (2,656 נופלים ישראלים בתוך שלושה שבועות) והוכיחה שלא משנה כמה ניצחונות יבואו, המלחמות נגד מדינות ערב לא נעלמות. יתרה מזו, לאחר 1973 היה ברור שבמלחמה הבאה עלול להיות מעורב נשק לא קונבנציונלי או מעצמה גרעינית, דבר ששני הצדדים רצו להימנע ממנו. שוויון כוחות מסוים הושג: ישראל הביסה את מצרים ב-1967 והחזיקה בסיני, אך ב-1973 הראתה מצרים שהיא יכולה להסב נזק כבד לישראל ואפילו לחצות את התעלה; שתי המלחמות הסתיימו למעשה בסטטוס-קוו (ב-1973 אמנם צה"ל התקדם לעומק מצרים אך נבלם בצל התערבות המעצמות). מצב זה גרם להבנה ששני הצבאות החזקים האלו לא ישמידו זה את זה, ומוטב להסדיר את המצב.
לאחר 1973 נשמרה הפסקת אש עקב הסכמי הפרדת הכוחות בחסות ארה"ב, והגבול בסיני היה שקט למדי – חלון הזדמנות לשלום. כך, מלחמת 1973 הייתה "מלחמה למען שלום" בעיני סאדאת: הוא יזם אותה כדי לזעזע את הקיפאון, אך יעדו היה להביא את ארצו לעמדה טובה יותר במו"מ מדיני. גם הצד הישראלי, לאחר המלחמה, החל לראות בשלום אופציה ריאלית – במיוחד עם מצרים, שנתפסה כמנהיגת העולם הערבי. במילים של ההיסטוריון הצבאי הישראלי: "גם לאחר ניצחון, במלחמה הבאה נפסיד יותר משתמיד; עדיף שלום עכשיו מאשר מלחמה נוספת".
אך הסכמי קמפ דייוויד לא היו אפשריים אילולא שינויי תודעה עמוקים בחברות של ישראל ומצרים. במצרים, אחרי דור שלם שגדל על תעמולת "השמדת ישראל", ביצע סאדאת מהלך אמיץ מאין כמותו: בנובמבר 1977 הוא עלה על מטוס ונחת בירושלים – ביקור פומבי שובר מוסכמות, שבו נשא נאום בפני כנסת ישראל והכיר בזכותה לחיות בשלום. צעד זה היכה בהלם את העולם הערבי, אך כבש את לב הציבור בישראל. לפתע, האויב המושבע מסיני הופיע על מסכי הטלוויזיה כדמות בשר ודם, מדברת על סוף המאבק ועל עתיד של שלום. הציבור בישראל, שהיה טראומטי ממלחמת יום הכיפורים (שפרצה בהפתעה ב-1973 וערערה את תחושת הביטחון הלאומי), הגיב בהתלהבות מעצם הרעיון שהמדינה הערבית הגדולה ביותר מוכנה לשלום. סאדאת הפך בן לילה מדמות 'דמון-שטן' לאיש חזון בעיני ישראלים רבים.
כמובן, היו גם חששות ופקפוקים – האם זה תכסיס? האם אפשר לבטוח בו? – אך באופן כללי, החברה בישראל הייתה בשלה לשלום עם מצרים. ארבע מלחמות, אבדן חיים ומעמסה כלכלית, לצד כמיהה טבעית לנורמליזציה ויציאה מבידוד אזורי, הביאו חלק גדול מהציבור לתמוך בפשרה כואבת (פינוי סיני) תמורת סיום מצב המלחמה עם המדינה החשובה בעולם הערבי. גם במצרים חלו תהליכים פסיכולוגיים: העם המצרי, שנשא בעול הכבד של אותן מלחמות, התעייף מעשורים של דם ויזע ללא תמורה. במצרים של סוף שנות ה-70 שררה הרגשה שמספיק – הגיע הזמן לקצור את פירות הגבורה של 1973 באמצעות החזרת סיני ובאמצעות פתיחת שערים למערב ולשיפור הכלכלה. ואכן, כשהחזיר סאדאת את סיני בשלבים (1979–1982), רוב המצרים תמכו במהלך, גם אם העולם הערבי נידה אותם זמנית.
ברמה הבינלאומית, ההסכם עורר תקווה עצומה – סאדאת ובגין חלקו פרס נובל לשלום ב-1978 על אומץ ליבם (את כספי הפרס תרם בגין לקרן למלגות עבור סטודנטים בישראל). ועדיין, לא הכל היה ורוד: התנגדות פנימית הייתה בשני הצדדים. בישראל, מתנחלי ימית בסיני מחו נמרצות, ובימין בגין הואשם בויתור על חלום "ארץ ישראל השלמה". במצרים ובעולם הערבי, סאדאת הואשם בבגידה בפלסטינים ובהפקירם (הסוגיה הפלסטינית אמנם נידונה בהסכמים אך באופן מעורפל, והסכם סופי לא יצא מזה בשעתו). סאדאת אף שילם בחייו כעבור שלוש שנים, עת נרצח ב-1981 על ידי קיצונים אסלאמיסטים מצריים שראו בשלום עם ישראל חטא.
אולם למרות הכל, השלום בין ישראל למצרים החזיק מעמד ונשמר עד היום, יותר מארבעה עשורים. הוא שרד אף זעזועים כאינתיפאדות, מלחמות אזוריות והחלפת שלטונות. הסיבה לכך היא שבסיסו היה אינטרס אסטרטגי איתן של שתי המדינות, אשר הציבור הרחב קיבל ואישר (גם אם שלום "קר" נותר בין העמים). במקרה של מצרים וישראל, התקיימו אפוא תנאי מפתח לשלום יציב: הסכם שענה על צרכים חיוניים של שני הצדדים (שטח תמורת שלום), מעורבות וגיבוי של מעצמה חזקה (ארה"ב, שהבטיחה סיוע וערבויות לשני הצדדים) והפנמה ציבורית שהתועלת שבשלום עולה על שכר המלחמה.
הסכמי אוסלו (1993): תקווה ושיברון בלב הסכסוך הישראלי-פלסטיני
ב-13 בספטמבר 1993, על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון, התרחש מחזה שעד אז היה קשה להעלותו על הדעת: ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ורכז אש"ף יאסר ערפאת לחצו ידיים לעיני העולם, בזמן שנחתמה "הצהרת עקרונות" – היא הסכם אוסלו הראשון. ההסכם, שנוהל תחילה בחשאי הרחק מכותרות העיתונים בנורבגיה, היווה פריצת דרך בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ישראל הכירה באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני, ואש"ף הכיר בזכות ישראל להתקיים בשלום וביטחון. הצדדים הסכימו על הקמת רשות פלסטינית אוטונומית זמנית ברצועת עזה ובגדה המערבית לתקופה של חמש שנים, שבמהלכה ייערך משא ומתן על הסדר קבע. ההסכם הוליד תקוות עצומות לשלום כולל – אך גם התנגדות חריפה ממחנות קיצוניים בשני הצדדים. מה אפשר את התהליך ואילו גורמים ערערו אותו לבסוף?
ראשית, חל שינוי עמוק בזירה הבינלאומית והאזורית: סופה של המלחמה הקרה וקריסת ברית המועצות ב-1991. אירוע זה ערער את הסדר הישן במזרח התיכון. אש"ף, שהיה נתמך שנים בידי הגוש הסובייטי ומדינות ערב רדיקליות, מצא עצמו בסביבה חדשה. בשנים 1989–1991 התפרקו ברית המועצות ויוגוסלביה, ארה"ב נותרה כמעצמת-על יחידה, ומשטרים ערביים מיליטנטיים נחלשו. בנוסף, מלחמת המפרץ ב-1991 – כשהפלסטינים (אש"ף) תמכו פומבית בסדאם חוסיין – גרמה למדינות המפרץ לנתק את תמיכתן הכספית באש"ף, ולארה"ב ולמערב לראות בערפאת פרסונה נון-גראטה. אש"ף, שישב אז בתוניסיה בגלות, היה מבודד מדינית ופיננסית.
במקביל, בשטחים הפלסטיניים עצמם צמחה הנהגה מקומית חדשה מתוך העם, במהלך האינתיפאדה הראשונה (1987–1993) – התקוממות עממית של הפלסטינים בשטחים נגד השלטון הישראלי. האינתיפאדה הציבה את הבעיה הפלסטינית במוקד תשומת הלב העולמית, אך גם ערערה את הסדר בשטחים ואת תחושת הביטחון בישראל. היא גם הצמיחה כוחות חדשים כמו חמאס, שיאתגרו את אש"ף. ערפאת ראה את מעמדו מאותגר: הן מבית (על ידי הנהגת הפנים והארגונים האסלאמיים), הן מחוץ (על ידי אובדן תמיכה בינלאומית). הוא הסיק שעליו לנסות דרך חדשה – הידברות ישירה עם ישראל – כדי להשיג לפלסטינים לפחות ישות עצמאית כלשהי, אחרת יאבד את הבכורה. מן הצד הישראלי, הייתה גם הבשלה פוליטית לשינוי כיוון.
אחרי שנות שלטון ימין שהתמקדו בהחזקת השטחים, נבחר ב-1992 יצחק רבין לראשות הממשלה מטעם מפלגת העבודה, במצע שהבטיח חתירה להסדר עם הפלסטינים. רבין היה אדם ביטחוניסט, רמטכ"ל לשעבר, ובעל אמינות גבוהה בציבור הישראלי בענייני ביטחון. דווקא הוא, עם שותפו שר החוץ שמעון פרס, האמין שהמציאות השתנתה: מדינות ערב כבר לא האויב העיקרי (אחרי שלום עם מצרים ב-1979 ווועידת מדריד ב-1991 שקירבה את ירדן וסוריה לתהליך שלום), ואילו הסכסוך מול הפלסטינים הפך למרכזי ולמדמם. רבין זיהה גם הוא את "המלכוד הדמוגרפי" – שליטה קבועה על מיליוני פלסטינים בשטחים תאיים על הזהות היהודית-דמוקרטית של ישראל. סיסמתו הייתה "אנחנו כאן, הם שם" – כלומר הפרדה מהפלסטינים. רבין אמנם היה מסויג מערפאת בתחילה, והעדיף מו"מ גלוי במדריד עם נציגים פלסטינים מקומיים. אך שיחות מדריד וושינגטון (1991–1993) התנהלו בעצלתיים, ובחשאי החלו אנשיו של פרס לתקשר עם נציגי אש"ף באוסלו.
הצורך המדיני לפרוץ את המבוי הסתום דחק בקובעי המדיניות הישראלים לתת סיכוי לערוץ זה. כך, בתנאים של עולם חד-קוטבי שבו ארה"ב לוחצת להסדר, ובמצוקה הדדית (אש"ף מבודד, ישראל עייפה מהאינתיפאדה), התכנסו הנסיבות לעסקה: הכרה הדדית ועיקרון "שטחים תמורת אוטונומיה" כשלב ביניים. גורם פוליטי נוסף שסייע: בחלק גדול מהציבוריות הישראלית חל שינוי תודעתי מסוים לאחר 25 שנה – ההתקוממות בשטחים ערערה את הנכונות להמשיך בסטטוס-קוו. במקביל, הכלכלה הישראלית החלה לפרוח בתחילת שנות ה-90, ואנשי עסקים וצעירים רבים רצו "נורמליזציה" ופתיחת ישראל לשווקים באזור. האווירה הציבורית נטתה לנסות פתרון מדיני, לפחות בקרב מחנה השמאל והמרכז. התנופה הזו סייעה פוליטית לרבין לקדם את המהלך, למרות התנגדות עזה מימין כידוע. גם בעולם הערבי, התמיכה של מדינות מפתח (מצרים, ירדן, מדינות המפרץ) במהלך נתנה לערפאת "רשת ביטחון" מדינית להתפשר.
אך בניגוד למקרים הקודמים, כאן לא מדובר בשתי צבאות סדירים בחזית אלא בעימות בין מדינה לכוח גרילה/טרור. האינתיפאדה הראשונה (1987–1993) לא הייתה מלחמה רגילה, אך היא שחקה את שני הצדדים באופן שונה. הפלסטינים בשטחים ספגו אבדות כבדות מאוד: למעלה מאלף הרוגים פלסטינים (מתוכם כ-240 ילדים) נהרגו בידי צה"ל במהלך שש שנות ההתקוממות. מנגד, אצל הישראלים היו כ-160 הרוגים (אזרחים וחיילים), אלפים פצועים, ותחושת ביטחון שנסדקה בפיגועים ובמהומות. עבור צה"ל, הפכה השליטה היומיומית באוכלוסייה עוינת למעמסה מתישה – נדרשו כ-80,000 חיילים לדכא את ההפגנות והמהומות. התמונות של חיילים מכים מפגינים במקלות וגומיות פלסטיק שודרו בעולם וגרמו לביקורת בינלאומית חריפה על ישראל. היה ברור שאין ניצחון צבאי קל: אפשר לדכא הפגנה היום, אך מחר תבוא אחרת. לוחמי אש"ף עצמם היו תקועים הרחק בתוניסיה, אך בתוך השטחים צמחו דור צעיר ומיליטנטי שלא ידע פחד וגדל פרא. מבוי סתום צבאי החל לרחף: ישראל לא תצליח "לשבור" לעד את רצון הפלסטינים לעצמאות; הפלסטינים לא יצליחו לגרש את ישראל בכוח. יתרה מזו, בסוף שנות ה-80 התגבר הסיכון של טרור פלסטיני בינלאומי (חמאס ביצע פיגועי התאבדות ראשונים בשנות ה-90 המוקדמות). ההנהגות הרציניות הבינו שבלי תהליך מדיני, האלימות עלולה להסלים לממדים גרועים בהרבה.
מסיבה זו, שני הצדדים חשו צורך להפסקת אש אסטרטגית: ישראל בהנהגת רבין רצתה שקט וביטחון לאזרחיה, והפלסטינים רצו הפוגה מדיכוי וכיבוש. אוסלו סיפק מסגרת שבה אש"ף התחייב להפסיק את הטרור ולשתף פעולה עם ישראל ביטחונית, ובתמורה ישראל נסוגה מערים פלסטיניות ואפשרה הקמת כוח משטרה פלסטיני. כמובן, הייתה כאן תקווה שחמש השנים של האוטונומיה ישמשו לבניית אמון לקראת הסכם קבע. שיקול צבאי נוסף – ישראל הכירה בכך שקשה לה לשלוט לנצח ולהתמודד עם ניסיונות רבים לפגע, במיוחד לאור השיעור הגבוה של פלסטינים באוכלוסייה; ואילו אש"ף ראה שהמשך האינתיפאדה בלי אופק מדיני רק מעלה את קרנם של גורמים איסלאמיים כמו חמאס ומסכן את אחיזתו. למעשה, יש הטוענים שהתהליך נבע גם מרצון ערפאת "להציל את עצמו" – לקפוץ לרכבת התהליך לפני שהנהגת פנים פלסטינית או חמאס עושים זאת במקומו. כפי שציין אחד הפרשנים, "שני הצדדים תפסו שהם תקועים: הם זקוקים זה לזה כדי לצאת מן המלכודת". על אף זאת, יש להדגיש: עימות ישראל-פלסטינים לא תם ב-1993. אמנם הוקמה הרשות הפלסטינית וצה"ל יצא ממרכזי הערים, אך אי-ההסכמה על הסדר הקבע (ירושלים, פליטים, גבולות) נותרה. הסכם אוסלו היה הפסקת אש חלקית ותהליך מדורג, לא פתרון סופי – ולכן גם פגיע מאוד.
בנוסף, בשנות ה-90 הראשונות שררה אווירת אופטימיות זהירה משני עברי הסכסוך – אך גם חשדנות מושרשת. אצל הישראלים, אחרי שנות האינתיפאדה הראשונות, חלקים גדולים בציבור החלו לדבר על כך שרק שלום יביא שקט. סקרי דעת קהל הראו עלייה בתמיכה ב"פתרון שתי המדינות" ובמו"מ עם אש"ף, במיוחד לאחר מלחמת המפרץ ב-1991 כאשר ישראל הופגזה בטילים מעיראק וישבה מרותקת (בעוד ערפאת תמך בסדאם וזכה לקיתונות בעולם). בישראל צמחו תנועות שלום שלא היו קודם לכן ושקראו "צאו מהשטחים" וכדומה. ניצחון מפלגת העבודה ב-1992 התאפשר הודות לקולות שהאמינו שרבין יביא שינוי מדיני. תחושת עייפות ואי-נחת מהמצב הקיים פשתה גם בקרב חוגים ביטחוניים (גנרלים בדימוס כמו עוזי דיין, אהוד ברק ואחרים, תמכו בהסדר). ציבורית, חתימת הסכם אוסלו התקבלה בישראל בתחושות מעורבות: תקווה גדולה לצד חרדה גדולה. בכיכר רבין (אז מלכי ישראל) בתל אביב נערכה עצרת המונים בעד אוסלו; אך מנגד, ארגוני ימין הפגינו בזעם, ורבין ופרס הושוו שם לבוגדים.
אצל הפלסטינים, היתה הקלה ראשונית: אחרי אינתיפאדה של אבנים ומעצרים, הנה הנה יוקם שלטון עצמי משלהם (הרשות הפלסטינית), ערפאת ואנשיו ישובו מן הגלות, ואולי מדינה עצמאית נראית באופק. רבים בעזה ובגדה קיבלו את אנשי אש"ף בשמחה ואופוריה ב-1994, כשערפאת נכנס לעזה ויריחו. ילדים הניפו זרי פרחים לחיילי צה"ל היוצאים מעזה – מראות שלא נצפו קודם. אבל לצד זה, חלק מהציבור הפלסטיני (בעיקר הארגונים האסלאמיים) ראו באוסלו "בגידה" בעקרונות – הכרה בישראל תמורת אוטונומיה מצומצמת. טראומות העבר העיבו על האמון: ישראלים רבים זכרו פיגועים אכזריים והתקשו לראות בערפאת פרטנר אמיתי לשלום. פלסטינים רבים זכרו את אירועי 1967, את סברה ושתילה (1982) ואת דיכוי האינתיפאדה, והתקשו לתת אמון שישראל תאפשר להם מדינה.
אך עדיין, בשנים הראשונות של אוסלו נוצרו מגעים אנושיים: סוחרים ישראלים ביקרו בשווקי יריחו, פלסטינים עברו יחסית בקלות בין עריהם, וערוצי תקשורת ישירים נפתחו. העולם דיבר על "מזרח תיכון חדש" (מונח שטבע שמעון פרס) – חזון של שלום, שגשוג אזורי, פארקי תעשייה משותפים ותיירות חופשית. העייפות ההדדית מהסכסוך העניקה רוח גבית לרגע. אולם, לצערנו, התמונה הוורודה החזיקה זמן קצר בלבד. ב-1994 נכנס ברוך גולדשטיין למערת המכפלה ופתח באש שהרגה 29 ופצעה כ-100 מהמתפללים במערת המכפלה בחברון (את האירוע גינו בזמנו רבים מגדולי ישראל ונציגי הציבור שבכנסת, גם בגלל התגובות שהוא יכול להביא וגם על עצם פעולת ההריגה שראו בה רצח גמור שלא על פי ההלכה); מנגד, חמאס והג'יהאד האסלאמי ביצעו גל פיגועי התאבדות בערי ישראל (1994–1996) שהרגו עשרות אזרחים ישראלים. מנגד, תהליך הנסיגה הישראלית הואט, וההתנחלות בשטחים אף התרחבה בתקופת הביניים – מה שפגע באמון הפלסטיני. ב-1995 אירע השבר הגדול בישראל: רצח רבין על ידי מתנקש יהודי, מתנגד אוסלו, זיעזע את המדינה. המהלך המדיני איבד את מנהיגו והטראומה העמיקה שסעים פנימיים. הלך הרוח הציבורי השתנה: הפיגועים ערערו את אמונת הישראלים בשלום, והביאו לעליית בנימין נתניהו (מהליכוד, שהתנגד להסכם) לשלטון ב-1996. בצד הפלסטיני, גם כן, גברו היאוש והקולות הקיצוניים שטענו ש"אוסלו" הוא מלכודת ואין טעם בדיבורים. כך, 'העייפות מהשלום' החליפה את 'העייפות מהמלחמה', והמעגל האלים חזר.
תהליך אוסלו קרס למעשה בשנת 2000 כשפרצה האינתיפאדה השנייה, אלימה ורחבה מקודמתה. מדוע זה קרה? נכתבו על כך ספריות – רבים הצביעו על כישלון מו"מ קמפ-דייוויד 2000 בין אהוד ברק לערפאת, על פרובוקציות ופרשנויות סותרות. אך לקחים מרכזיים אחדים אפשר למנות: ראשית, היעדר הסכמה ברורה על יעד סופי – אוסלו דיבר על דחיית הבעיות הקשות לסוף, אך בינתיים השטח "דיבר" (טרור ומהומות בשטחים). שנית, התנגדות פנימית שלא נוטרלה – המתנגדים השתמשו באלימות כדי להרוס את האמון, ובהצלחה. ושלישית, אולי החשוב מכל: האמון הציבורי שברירי מאוד, וכשלא רואים מייד שיפור מוחשי (למשל שגשוג כלכלי, ביטחון אישי), קל לחזור לדפוסי חשיבה של אויבות.
אז מה היה לנו? מתי שלום מצליח – ומתי הוא קורס?
לאורך הדוגמאות שנסקרו – מרחבי יבשות ותקופות, מסוגי סכסוך שונים – ניתן לזהות דפוסים חוזרים המסבירים מתי הפסקות אש צומחות להסכמי שלום מוצלחים, ומתי הן נותרות ארעיות או מתפרקות.
ראשית, גורם מכריע הוא מאזן הכוחות הצבאי בשילוב עם מידת המיצוי של הצדדים. ברוב המקרים שראינו, השלום נקנה רק כשהצדדים (או לפחות המרכזיים שבהם) הגיעו לתחושת קִרבה למבוי סתום צבאי או ל"ניצחון פירוס"-ניצחון שהוא בבחינת 'עוד ניצחוןכזה ואבדנו'. במילים אחרות: או שאין הכרעה באופק (כמו במלחמת שלושים השנה, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת קוריאה, האינתיפאדה), או שיש הכרעה חלקית אך הצד המנצח מבין שהמשך יעלה לו באבדות בלתי נסבלות (כמו מצרים וישראל ב-1973 לקראת קמפ-דייוויד). מצב זה מכונה לעיתים "תיקו כואב" – מצב ששני הצדדים מרגישים שהמשך הקרב יכאיב לכולם מבלי להביא הישג חד-צדדי. במצב כזה, הפסקת אש אינה נתפסת ככניעה מבישה אלא כהקלה הדדית. לעומת זאת, אם צד אחד עדיין מאמין שיוכל לנצח ניצחון ברור בקרוב, קשה מאוד להשיג הסכם יציב – כי הוא יראה בהפוגה אבדן מומנטום מיותר. כך למשל, חוזה ורסאי 1919 נכשל בטווח הארוך כי גרמניה הובסה אך לא הרגישה פסיכולוגית שהובסה "לחלוטין" (שכן לא נכבשה קרקעית והצבא חזר הביתה "בלתי מנוצח" לכאורה), וכעבור 20 שנה הצדדים חזרו לסיבוב נוסף. דוגמה נגדית: ב-1945 במלחמת העולם השנייה, בעלות הברית התעקשו על כניעה ללא תנאי – ורק כשגרמניה ויפן הוכרעו בצורה מוחלטת, נכפה עליהן שלום בר-קיימא (שגם הוא שוקם אחר כך ע"י הסדרים נדיבים). כלומר, נכונות לפיוס תלויה בעד כמה הצדדים השלימו עם כך שלא ישיגו יותר מה שכבר השיגו.
שנית, מנהיגות מדינית אמיצה וגמישה היא תנאי כמעט תמידי להמרת הפסקת אש למהלך שלום. כפי שראינו, אישים כמו הקרדינל רישלייה בצרפת (שוויתר על עקרונות דתיים למען מאזן הכוח בוסטפליה), הגנרל לודנדורף (שהתוודה על התבוסה הגרמנית ב-1918 ודחק להפסקת אש), הנשיא סאדאת (שחתר נגד הזרם הערבי אל שלום עם ישראל) – כולם הפגינו שילוב של חזון, מוכנות לקחת סיכון פוליטי, ויכולת לשכנע את עמם. המנהיגות נמדדת גם ביכולת פשרה: שלום מחייב ויתורים כואבים. מי שלא מוכן לפשרות – כמו דוגמאות היסטוריות של קיצונים – לרוב מאריך את הסכסוך. כך למשל הצלחת קמפ-דייוויד נזקפה להסכמת בגין לפנות את סיני ולנכונות סאדאת להוציא את מצרים מהקונצנזוס הערבי. נמצא אפוא כי "מומנטום" לשלום הוא דבר חולף – צריך מנהיגים שיזהו ויתפסו אותו.
שלישית, מעורבות גורמים חיצוניים יכולה להטות את הכף. ברבים מהמקרים, צד שלישי רב-עוצמה או מתווך סייע ליצור את התנאים או להפעיל לחץ חיובי. בוסטפליה היו אלו צרפת ושבדיה שתיווכו והבטיחו את ההסכמות בשטח הקיסרות. שביתת הנשק של 1918 הואצה בשל כניסת ארה"ב למלחמה והצעת "14 הנקודות" של וילסון שיצרו בסיס לדיאלוג (אף כי בפועל נדחו ברובן). מלחמת קוריאה הסתיימה רק אחרי מעורבות סין, בריה"מ וארה"ב ישירות בתהליך. בקמפ-דייוויד, ללא קרטר וארה"ב לא היה הסכם ובאוסלו התיווך הנורבגי הבלתי פורמלי היה קריטי. התיווך החיצוני מצליח במיוחד כשיש לצד השלישי "גזרים ומקלות" – היכולת להציע סיוע (כספי, ביטחוני) למי שמסכים, ולאיים בעונש למי שמכשיל. עם זאת, התערבות חיצונית חייבת לבוא בשעת כושר פנימית – כלומר כשהצדדים כבר קרובים לרצון בשלום. אם מכריחים מוקדם מדי, ההסכם עלול להיות שביר.
רביעית, היבטים פסיכולוגיים-חברתיים משחקים תפקיד הן כדלק מלחמה והן כזרז שלום. "טראומה קולקטיבית" ו"עייפות ציבורית" הם מונחים שקשה למדוד, אך הדוגמאות מלמדות שלעתים קרובות החברה האזרחית היא שדוחפת לשלום (או לפחות מורידה את תמיכתה בהמשך לחימה). בוסטפליה – העם הגרמני היה מותש מחורבן והרס; ב-1918 המונים יצאו ברגליים ברחבי אירופה בדרישה "די למלחמה". בקוריאה, דעת הקהל האמריקנית השפיעה דרך הקלפי. בקמפ-דייוויד ואוסלו, היו בחברות עצמן שינויים: בישראל הציבור אחרי 1973 היה מפוכח והבין שכל ניצחון צבאי הוא זמני; במצרים הציבור רצה פת לחם ולא עוד תותחים. אותו דבר עם אוסלו: שני העמים היו מותשים מ"אינתיפאדה" ומהדיכוי. ככל שמלחמה נמשכת, במיוחד כשאינה זוכה לניצחונות ברורים, הכאב והאובדן מצטברים ויוצרים בחברה ביקוש הולך וגובר להסדר. עם זאת, יש לזכור: אותה פסיכולוגיה חברתית יכולה גם לקבור הסדרים. למשל, השפלה לאומית ותחושת אי-צדק עלולות לחבל בשלום: גרמנים אחרי ורסאי חשו שנעשה להם עוול והונעו לנקמה. הפלסטינים, בפרט ארגוני האיסלאם הקיצוניים, אחרי אוסלו חשו מרומים וחלקם פנו לטרור – והישראלים חוו את הטרור כ"בגידה" בשלום והגיבו בדחייתו. פיוס אמיתי דורש אם כן התחשבות בכבוד ובצרכים ההדדיים של העמים, לא רק של המנהיגים. שלום יציב לאורך זמן מתקיים לרוב כשהצדדים חשים שהוסרו האיומים הקיומיים, ושיש צדק מינימלי בהסכם.
חמישית, שאלת אכיפת ההסכם ושימורו: ראינו שהסכמים שהחזיקו מעמד (וסטפליה, שלום מצרים-ישראל, דייטון) כללו מנגנונים להבטיח את קיומם: למשל, וסטפליה הבטיחה מנגנון קונגרסים עתידיים (אב טיפוס למערכת בינ"ל); הסכם מצרים-ישראל לווה בפריסת כוחות אמריקניים ובנורמליזציה הדרגתית שקוימה לעומת זאת, שביתת הנשק בקוריאה לא לוותה בהסכם שלום – ומה ראינו? 70 שנה אחרי, עדיין אין שלום רשמי, רק קיפאון. אוסלו לא הגדיר במדויק את הסוף – ומה קרה? התמלא חלל של אי ודאות שפוצץ את המהלך. לכן, הסכם שלום חייב לכלול גם ראייה לטווח הארוך: מנגנוני פתרון סכסוכים עתידיים, פירוז או הגבלת חימוש (כמו בסיני אחרי 79'), טיפול בצרכים הומניטריים, וכיוצא בזה. אחרת, הפסקת האש היא פסק זמן בלבד.
לבסוף, חשוב לזכור שכל סכסוך הוא ייחודי – לא כל מה שהצליח במקום אחד יעבוד באחר. בעניינים של זהות, דת ואידאולוגיה עמוקה, לפעמים נדרש דור שלם שיחלוף כדי שפיוס יהפוך אפשרי פסיכולוגית. למשל, באירופה אחרי 1648 לקח עוד כמאה שנה עד שנרגעו מלחמות הדת לגמרי. אך בסופו של דבר, ההיסטוריה גם מלמדת אופטימיות זהירה: מרבית המלחמות – גם הקשות ביותר – הסתיימו לבסוף בהסכמה כלשהי. יבשת אירופה שהייתה שדה קטל הפכה לאיחוד אירופי. ישראל ומצרים שהיו אויבות מרות הן כיום שותפות שלום קר אך יציב. צפון ודרום קוריאה מנהלות כבר עשרות שנים דיאלוגים קטנים גם אם לא פתרו את העיקר. כן, לצערנו יש גם מלחמות חוזרות (כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, או מתחים מחודשים בבלקן בשנים האחרונות) – אך אפילו בהן, מן השברים תמיד יקומו בעתיד מחדש מגעים לשלום, כי הברירה השנייה – חידוש המלחמה – קשה מנשוא לרוב בני-האדם, ומי כמונו יודע בפרט כשזכרון ההזעקות וההתראות על כניסה למרחבים מוגנים עוד מהדהדות באוזננו.
לסיכום, הפסקות אש והסכמי שלום אינם "נופלים משמיים". הם תולדה של עבודה קשה – פוליטית, צבאית ונפשית – של חברות ומנהיגים. על מנת שמלחמה תיפסק לתמיד, צריכים להתקיים יחדיו תנאים בשדה הקרב (עייפות, קיפאון, סכנת הידרדרות), החלטות אמיצות בארמונות השלטון (להתפשר, לוותר, להכיר בלגיטימיות של האויב לשעבר), ובשלות מסוימת בלבבות העמים (להניח לטינות, או לפחות לדחוק אותן הצידה לטובת חיים נורמליים). ההיסטוריה מלמדת שבסופו של דבר, רוב האנשים מעדיפים שלום על מלחמה, אם רק יינתן להם שביב תקווה ששלום יביא להם ביטחון וכבוד. משימה מרכזית של מדינאים ושל עמלים למען שלום היא אפוא ליצור את התנאים הללו ולהוכיח ששפיכות דמים אינה גזירת גורל נצחית. כאשר התנאים הבשילו – כמו ב-1648, 1918, 1953, 1978 וכן הלאה – ראינו שהבלתי אפשרי נעשה מציאות: רובים נדמו, אויבים לחצו ידיים. האתגר הגדול הוא להקדים ולזהות חלון הזדמנויות כזה, ולאחר מכן להבטיח שהשלום יחזיק. כי שלום איננו אירוע, אלא תהליך מתמשך. ההסכמים על הנייר הם רק ראשיתו – יש לבנות אמון, לשקם הריסות, לפצות קורבנות, לחנך את הדור הבא. כשהדבר מצליח, הסכם שלום יכול להפוך לפרק חדש, כפי שתיאר זאת אחד מבני התקופה אחרי שלום וסטפליה: "המלחמה עייפה אותנו; השלום, בתקווה, יחיה אותנו מחדש".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בסופו של יום, מסקנת הסקירה ההיסטורית ברורה: האנושות למדה לשלום מתוך אימת המלחמה. ככל שהדבר מצער, סביר שגם בעתיד יידרשו לנו משברים וטלטלות כדי להתפכח ולבחור בשלום. אך הידיעה שהדבר אפשרי – שבכל דור בסוף נמצאו נתיבים לסיים עימותים – צריכה לשמש מקור לתקווה ואמונה. ההיסטוריה של הפסקות האש והסכמי השלום אינה רצף נאיבי של סיפורי הצלחה, אלא תזכורת מציאותית ליכולתם של בני-אדם, בסופו של דבר, לרסן את האלימות ולמצוא פשרה. זהו לקח מעודד, שמחייב אותנו גם ללמוד מטעויות העבר: לכבד את צרכי יריבינו, לא להשפיל בתנאי השלום, להבטיח שיתוף פעולה מתמשך, ולרתום את הציבור משני הצדדים לתהליך. שלום יציב נשען על יסודות של כבוד, צדק יחסי ותועלת הדדית – כאשר אלה מתקיימים, הסכם הנייר יכול להפוך לחיים שלווים לדורות.
מקורות חלקיים:
פאול קנדי, עלייתן ונפילתן של המעצמות, הוצאת זמורה-ביתן, 1989.
שלום וסטפליה ותוצאותיו: בריטניקה.
שביתת הנשק 1918: מוזיאון המלחמה הבריטי (IWM); ניתוח פוליטי.
מלחמת קוריאה: דו"ח שירות הפארקים הלאומי ארה"ב; רקע סטלין ומו"מ.
הסכמי קמפ-דייוויד: TIME Magazine – איש השנה סאדאת; בריטניקה.
0 תגובות