אאא

הפגישה הראשונה שלי עם אריק שרון התקיימה בקיץ 1983 בייסוד העיר עמנואל. למען האמת, הייתי נערה צעירה שאולי שמחה מאוד בהקמתה של עיר חרדית בשומרון. אבל נסעה לשם בעיקר כדי לראות הופעה חיה (בפעם הראשונה בחיייה) של מרדכי בן דוד ורדיגר.

אני זוכרת שהכרטיסים היו יקרים. אבל למרות זאת עשרות רבות של אוטובוסים זרמו כנחל אדיר בואכה ללב השומרון. הגענו למקום שרק עבר חרישה ראשונה. סיקול אבנים מזערי ושממה עד קצה האופק. שממה של נוף השומרון דאז.

הבמה הייתה גדולה ובנויה היטב. המקומות הרבה פחות. השירותים היו אוהלי בד מתעופפים ברוח. הטילו עליי ועל רבים שכמותי את אימתם.

אבל האווירה הייתה מרתקת. טיפסנו המונים, המונים ממש על ההר. היה חם. ואני חשבתי על ימים קדמונים שעה שבני עמי טפסו על הרים כאן בסביבה או עמדו למרגלות הר גריזים והר עיבל. שמעו את הברכות והקללות וענו אחריהם אמן.

המחשבות הללו קצת טרדו אותי. כי ביני לבין עצמי אמרתי ומה היום? לא מזבח, לא ברכות וכל כך המונים עלו לכאן, ולפחות אני עם כוונה מאוד ברורה ליהנות מערב מוזיקלי ותו לא. אני זוכרת היטב את תחושת הפספוס שחשתי. לא היה לי טוב עם עצמי.

ואז החלו הנואמים לעלות לבמה. אני לא זוכרת לגמרי אם אריק שרון היה ראשון או שני אבל אין ספק שכשהוא הגיע כל הקהל חלק לו כבוד. הכול עמדו על רגליהם והריעו לו. הוא היה היוזם או התומך המרכזי, הוא הגיע לשם כגיבור ישראל. הוא נאם על חשיבות המעשה הציוני של התיישבות חרדית בשומרון. העלה על נס את תרומתו של הציבור החרדי וחלק לו שבחים על ימין ועל שמאל.

הקשבתי מרותקת. הייתי במרחק מטרים ספורים ממנו ואולי בגלל כל האגדות שנרקמו מסביבו התקשיתי לקלוט את גודלו הטבעי של האיש. הוא נראה לי פתאום אדם מורם, מנהיג שיודע לשבח חרדים נראה לי תופעה על טבעית. לא הבנתי אז כלום בפוליטיקה (גם היום אני לא מי יודע מה מבינה) אך הייתה לי תחושה כל כך חזקה כשהאזנתי לדבריו כי אנו קרבים לימות המשיח. ממש וגר זאב עם כבש. או כמו לאמת את תחושותיי כשהוא סיים רבים מהקהל שרו לו "אריק מלך ישראל.. הוא התחבק עם כל הרבנים על הבמה ועם רבים מהקהל. ולרבים אחרים לחץ יד וחילק חיוכים. הוא חיבק את הקהל והקהל חיבק אותו בהרבה כבוד ואהבה.

***

כמה שנים אחר כך בחנוכה 2005 פגשתי את הצל שלו. הוא לא הגיע למלון בו שהיתי. אילו היה בא אפשר שהייתי רואה מחזה הפוך ממה שראיתי בעמנואל. אבל אני ראיתי אותו שם בכל מסדרון, בחדר האוכל, בלובי. ולא יכולתי להביט לעברו. כי המראות שראיתי שם נחקקו בליבי לעד כמכוות אש שמתקשה להירפא.

הזמנתי חדר לשלושה ימים במלון בכניסה לירושלים (עוד מעט תבינו למה לא הזכרתי את שמו) עמדתי לסיים את אחד מספריי וכמו בפעמים קודמות ידעתי שאם לא אכלא את עצמי באיזה חור לשלושה ימים ושלושה לילות הספר לא יגמר. אז ניצלתי את חופשת החנוכה הכנתי לבני ביתי סופגניות ולביבות לשלושה ימים ושלושה לילות. וגם בגדי החלפה ותוכניות נחמדות עבור הילדים להרגיע את מצפוני. השתתפתי אתם בהדלקת נרות בטלפון מידי ערב. ומחוץ לזה כתבתי וכתבתי.

כמנהגי, אכלתי רק ארוחת בוקר במלון, השאר בחדר עם דברים שהבאתי מהבית. הגעתי בלילה. החדרים היו סגורים המלון היה שקט לכן לא הייתה לי כל הכנה נפשית למה שראיתי בבוקר.

כשיצאתי מהחדר לחדר האוכל חשכו עיניי. בכל המסדרון הארוך היו דלתות החדרים פתוחים. אנשים ישבו שם... אוי, אני מתקשה לתאר במילים, ישבו שם כמו בבית שנפגע מסופה. חפצים ממסד עד טפחות, ואנשים שיושבים בינותם בתנוחות לא טבעיות. בעיקר על הרצפה.

ילדים נשים וטף גברים ובעיניים שלהם מבט איום. אני רואה אותו עד היום מול עיניי. רק אדם שחווה מוות של היקר לו מכל מלא את המבט ההוא. היה לי רגע של הלם רציני לעכל את המראות הללו שמלאו את כל חללו של המסדרון הארוך.  התקשיתי ללכת, התקשיתי להתיק מבט. עד שהבנתי שאלה מגורשי גוש קטיף שהוכנסו לכאן אחר הגרוש ההוא ושוהים כאן כבר כמה חודשים. משפחות, משפחות בתנאים של צפיפות בלתי נתפסת. עם מבט כבוי בעיניים עם אלם שזעק כל כך.

בחדר אחד אישה כרעה על הארץ לבשל משהו על אמגזית, בחדר אחר ישב אב זעוף פנים על הקרקע, לידו ישבו כמה ילדים בלי נוע. מכל החדרים זעקה תחושת התלישות, הנוודות, האבל.

לא ידעתי על כך דבר כשהזמנתי את החדר.

כשירדתי לחדר האוכל ראיתי שהקצו להם מקום בנפרד מהאורחים המעטים שהיו שם כמוני. אבל הדבר שהכי זעזע אותי זה שגיליתי שהם קבלו אוכל אחר ומינימלי.

מי שסיים שם לאכול הלך לפינה שבה היה לחם לבן פרוס, זרוק בערמה, ממרח שוקולד וחביתות.

סכינים חד פעמיים וזהו. שום כלי, שום פרח, שום סלסלה, הכול כמו שלא מניחים בבית תמחוי... זה היה כל השפע שהמלון הגיש לאומללים ההם. ואם לא די בכך עמדו שם שתי בחורות, מכשפות צעירות שהטיחו עלבונות ואיומים בכל מי שהעיז לדעתם לקחת קצת יותר פרוסות ממה שהם קצבו להם. הבנתי שהם יצאו לאיזה מסע או  משהו כזה וזו הייתה מעין צידה לדרך שנתנה בקמצנות ובהשפלה שאי אפשר היה לשאת. והמגורשים לקחו מה שהרשו להם מושפלים וכואבים כמה מהם גדפו את המלון בינם לבין עצמם האחרים אפילו את זה לא עשו.

אני שעמדתי להקיא את הארוחה שאכלתי. רציתי למחוא לזעוק להגיד משהו... זה היה יותר מדיי בשבילי. הסתובבתי שם מחכה שמישהו מהם יאמר משהו כדי שאשפוך שיחי וכעסי. הרי הייתי אורחת לרגע ולא לגמרי מבינה מה קורה. וחיכיתי חיכיתי לזעקת מחאה שאצטרף אליה בכל כוחי. אך מה שמצאתי שם הייתה שתיקה רועמת כה רועמת. שהלכתי משם לחדרי ופרצתי בבכי. מולי עמד אז שרון האיש, הגיבור ההוא מימי מלחמת יום הכיפורים, הגיבור ההוא מימי עמנואל העליזים. זכרתי את הבטחותיו  את הסיסמאות שמכרו הוא או נציגיו בדבר הפתרון שיש לכל מתיישב ובדבר הבית שמחכה להם. הוא עמד שם בכל פינה במלון. איש שמכר את הכול ולא ידעתי למי ולא ידעתי בשביל מה. אבל ידעתי עד למאוד את השקר הגדול. ראיתי אותו בין האנשים הכבויים שלא היה בהם זכר למתיישבים של גוש קטיף השמחים  בעבודתם בבתיהם ובחלקת האלוקים שנתנה להם להתיישב ולהתנחל בעידוד ובהסכמת ממשלת ישראל.

כשהבטתי בחלון ראיתי אותו כל כך - קטן. וחיפשתי מאחורי הדמות שהתכווצה מול עיניי את האיש הגדול הגיבור העשוי ללא חת שיוצא גם בלי פקודה להציל את עם ישראל, שנלחם כארי למען מדינת ישראל ואזרחיה. וחיפשתי אותו בשביל האנשים ההם והמראות שראיתי שם.  דמיינתי אותו מגיע ורואה אותם ואת מה שנותנים להם כי שלמו או לא שלמו למלון מספיק בעבורם.

לא יצאתי מחדרי מאז הבוקר ההוא. כתבתי באקסטאזה כדי לברוח מן המראות שראיתי. לא אכלתי יותר במלון כדי לא לראות במה מאכילים אותם.  ולא הייתה לי אז במה שאוכל לשפוך עליה את מילותיי הטבולות בזעם וכאב אין שם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

אבל ראיתי אותו מביט בעיניהם הכבויות וחוזר על הבטחותיו. ושאלתי את עצמי: מהו הדבר שיכול להפוך איש כזה ומי הוא ששיבש כך את ערכיו ואיך מ-101 שעל כל אירוע יוצאת לפעולת תגמול בחר לתת במתנה חבל ארץ לאויבי העם, לגרש את תושביו למלון בתנאי מאהל בדואי, בלי תגמול, בלי התנצלות רק בנחישות ובלי רגישות.

עד היום אני תוהה מהו הדבר הרע ההוא ששינה אותו, שמשנה את ביבי נתניהו הנואם בשטף בעברית ובאנגלית והמגן בחירוף מילים ויופי של ערכים על אדמת המדינה, אך מוכר אותה ואת אזרחיה בלא רחמים לפני נוגש בשעת מעשה.

מהו הכוח העלום ההוא שהופך מנהיגים (או לפחות כאלה שנחשבו), לאנשים חסרי עמודי שדרה. האם אלו מעשי ידי ידידתנו הגדולה והחונקת ארצות הברית? שמא סודו של השלטון והשררה שמוציאים את האדם מהעולם ומעולמו ערכיו בראשונה? או אולי כוחה  הסודי של התקשורת שהיא מובילה את המנהיגים הללו לאן שהיא רוצה בלי כל קשר למה שהאמינו או הבטיחו בעבר?.

עד היום אינני מבינה. ולא באתי לקטרג על האיש שרשם לזכותו אלפי זכויות של מסירות נפש על עם ישראל, רק רציתי לספר על שתי הפגישות שלי אתו. שערערו את עולמי פעמיים, מימים של פעמי משיח לימי חורבן ואבל.