"אני מרגיש שככל שאני יותר מתקרב אליה, אני מאבד עוד חלק ממני"

כאילו, אם אני באמת אתמסר לקשר הזה, לא יישאר ממני כלום", אמר נדב.

"אני מרגישה בדיוק ההפך, כל פעם שהוא מתרחק אי שם לעצמו, הוא שוכח שיש פה עוד מישהי.

אני לא רוצה להיאחז בו, אני רק רוצה לדעת שהוא כאן" הגיבה יפעת.

"מדהים איך שניכם מדברים על אותו כאב, רק בשפות שונות.

הרבה זוגות פוגשים בדיוק את המקום הזה, המקום שבו הצורך של אחד נשמע כאיום אצל השני.

נדב, אתה צריך שקט ומרחב כדי להרגיש שאתה עצמך ואת יפעת צריכה נוכחות רגשית כדי להרגיש שיש קשר.

אבל, מה יקרה אם תנסו לחשוב על הצרכים שלכם לא כצרכים מתנגשים אלא דווקא כמשלימים?" שאלתי.

הם שתקו ואז יפעת שאלה:

"אבל איך זה משלים אם כל פעם שהוא נעלם אני מרגישה נטושה?"

"שאלה מצוינת, בואי נתחיל לא לקרוא לזה היעלמות אלא דרך שונה שלו להטען וכל עוד הוא קשוב אליך ומגיע אליך עם כוחות מחודשים, אז אין פה סתירה".

"אבל אני מרגיש שאני צריך כל הזמן להסביר את עצמי ולקבל אישור ותוקף כאילו אין לי זכות פשוט להיות" הגיב נדב.

"אתה לא צריך להסביר אלא לשתף" עניתי לו.

"למה את מתכוונת?" שאל נדב.

"אתה יכול להגיד: אני צריך חצי שעה לעצמי כשאני חוזר מהעבודה ואז אני לגמרי איתך".

"זה יעזור לך?" שאל נדב את יפעת.

"מאוד. אם תשתף אותי למשל מתי אתה חוזר, זה ממש יעזור לי ולא ארגיש שאני מחכה באוויר".

"התרבות של היום מקדשת את הנפרדות והאינדיבידואליות.

זה לא שאני חושבת שזה לא חשוב, בלי זה הקשר יכול להפוך למערבולת סוחפת.

אבל אם כל אחד שומר רק על הגבולות של עצמו, אז אין מגע ולא מתרחשת תנועה אמיתית בקשר.

זוגיות לא נבנית משני אנשים שחיים זה לצד זו אלא מתנועה שבה כל אחד מביא את עצמו פנימה".

"אז בעצם את אומרת שזוגיות זו פשרה? כל אחד צריך לוותר על משהו ולהתפשר?" שאל נדב

"ממש לא.

זו בחירה!

כשאתה בוחר להיות נוכח, גם אם אתה מוותר על הרצונות הפרטיים שלך, אתה לא מבטל את עצמך אלא מממש את עצמך בתוך הקשר.

זה בדיוק ההבדל בין שותפות בקשר לבין זוגיות אמיתית".

"אז בעצם, מה שאת אומרת זה שאנחנו צריכים ללמוד לזהות מתי הצורך שלי הוא צורך של הקשר ולא צורך פרטי שהוא רק שלי?" שאלה יפעת.

"בדיוק, אם עבר עליך יום קשה ואת זקוקה לפרוק ולשתף את נדב, זה לא רק צורך פרטי שלך אלא זה צורך של הקשר, את מחפשת קרבה, שותפות ומגע.

כשאתה נדב, לוקח מרחק זה לא בהכרח בריחה, אבל כשאתה לא חוזר זה מרגיש כמו נטישה".

"אז מה אנחנו אמורים לעשות בפועל? ביום יום?" שאל נדב.

"אפשר שתתחילו מתיאום פשוט.

תבחרו זמן קבוע ביום לשיחה זוגית, גם אם זה 10 דקות.

תסמנו לעצמכם: מתי אני נותן מקום לעצמי על מנת להטען עבור הנוכחות שלי בקשר ומתי אני ממש נוכח בקשר, תגדירו מראש ואז לא תריבו על זה כל פעם מחדש.

זה בדיוק ההבדל בין להיות תגובתי לבין להיות בוחר.

כשהצרכים ברורים והגבולות מוגדרים גם הלב נרגע".

בסוף המפגש, לפני שיצאו עצרתי אותם ואמרתי להם:

"עוד דבר אחד, אל תוותרו על התחביבים, המרחב האישי או העצמאות - אבל אל תראו בזה משהו נפרד מהקשר.

הזהות שלכם צריכה להיבנות בתוך הזוגיות ולא לצידה.

כשאתם מביאים את עצמכם שלמים לתוך הקשר - הקשר נהיה מקום של צמיחה וגדילה ולא ויתור או מחיקה".

סוף כל סוף נדב חייך, פעם ראשונה ואז אמר:

"חשבתי כשאני מוותר על הזמן שלי אני מפסיד.

עכשיו אני מבין כשאני בוחר בך - אני לא מפסיד את עצמי אלא מגלה אותי מחדש"

"וכשאתה מגלה את עצמך מחדש, יש לי את מי לפגוש" חייכה אליו יפעת.

כל הפרטים שונו למען שמירת הפרטיות

חנה דיין

טיפול פרטני לנשים במשברי חיים

פסיכולוגיה יהודית תורת הנפש

קליניקה פרטית בשפלה

אפשרות גם בזום

054-4480705

מייל: hanna.tipul@gmail.com

לכל המאמרים : www.hannad.co.il

(טיפול פרטני לגברים יינתן על ידי מטפל)