פרק אחרון: הפולמוס בין חכם מורטירה למהר"י אבוהב לא היה הראשון שעסק בגורלם הרוחני של האנוסים. כמאה שנה לפניו, בעיר הקודש צפת, ניסה אחד מגדולי הדור לפתור את הבעיה בדרך הלכתית מפתיעה - ועורר בכך את אחת המחלוקות הסוערות בתולדות עם ישראל שבשיאם נאלץ ראש החכמים בצפת להימלט על נפשו.
השאלה שניצבה בפני חכמי צפת הייתה קשה וכאובה. אנוסים שהצליחו לברוח מספרד ומפורטוגל הגיעו לארץ ישראל עם נטל כבד על כתפיהם. במשך שנים ארוכות נאלצו לעבוד עבודה זרה, להתנצר בפומבי, לעבור על עבירות שעונשן כרת. כעת, כשחזרו ליהדות, ביקשו אלו שהיו בעלי תשובה גמורים לכפר על חטאיהם. לפי ההלכה, קבלת מלקות יכולה לפטור את החוטא מעונש כרת - אך רק בית דין סמוך יכול לגזור מלקות, ומאז חורבן הבית פסקה שלשלת הסמיכה.
- היהודי האנוס שקיבל פטור מהאפיפיור לעבוד בשבת והיתר להתפלל במנין
- הרופא היהודי שפיצח את רפואת הנפש והחולה שהאמין שהוא עשוי מזכוכית
- גופת הרופא שחונטה כדי להביאה לקבר ישראל וציור הקבר שעורר הדים
- "ההתעקשות להישאר נוצרים כלפי חוץ - חולשת אופי או אופורטוניזם" | המאבק באנוסים
- החכם שנעמד לצדו של הרופא שלעג לקבלה וחטף מכתב מחאה חריף
רבי יעקב בירב, מהר"י בירב, רבה של צפת ואחד מגדולי ישראל בדורו - יליד ספרד שגורש בגיל שמונה עשרה וחצה את אפריקה בדרכו לארץ ישראל, מצא פתרון. הרמב"ם בפירושו למשנה מסכת סנהדרין כתב שאם יסכימו כל חכמי ארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם - הרי אלו סמוכים. בשנת רח"צ (1538) כינס מהר"י בירב 25 מגדולי רבני צפת, וסמכו אותו. ובתורו סמך ארבעה חכמים - ובין הנסמכים: רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, ורבי משה מטראני, המבי"ט.
הרעיון היה לתת לאנוסים החוזרים בתשובה כלי הלכתי לכפר בדמות מלקות.
אך כשנשלח שליח לירושלים להודיע על המהלך - פרצה סערה. רבי לוי בן חביב, הרלב"ח, רבה של ירושלים, חלק מכל וכל על מהר"י בירב, ופרץ פולמוס הלכתי בן למעלה משנה, ובסופו של דבר רעיון הסנהדרין גווע.
ברם, שישים שנה נמשכה השפעת הסמיכה. רבי יוסף קארו סמך את רבי משה אלשיך, שסמך בתורו את רבי חיים ויטאל - תלמידו של האר"י הקדוש. ואז נפסקה השרשרת.
וכאן הקשר לסיפורנו. אנוסי ספרד ופורטוגל שהגיעו לאמסטרדם במאה השבע-עשרה נשאו עמם אותו כובד נפשי. וכך חכם מורטירה נקלע לפולמוס סוער מול עמיתו הצעיר רבי יצחק אבוהב דה-פונסיקה. השאלה שעמדה על הפרק: מה גורלם הרוחני של אנוסים שהיו יכולים לברוח - ובחרו שלא?
מהר"י אבוהב, שנשען על קבלת האר"י ותורת התיקון, גילה כלפיהם אמפתיה. לשיטתו הקשר בין הנשמה היהודית לבוראה אינו ניתן לניתוק. גם החוטא הגדול ביותר יעבור זיכוך מוגבל בזמן, ובסופו של דבר כל נשמה יהודית תגאל. כלומר: לאנוסים שנשארו יש תעודת ביטוח.
חכם מורטירה דחה זאת. בהסתמכו על הרמב"ם ועל המקורות הרציונליים פסק שמי שבוחר להישאר נוצרי מטעמי נוחות מאבד את חלקו לעולם הבא ונידון לאבדון נצחי. ומעבר לפולמוס הפילוסופי, חכם מורטירה סבר שאם האנוסים יאמינו שנשמתם גאולה ממילא - לא תהיה להם שום סיבה לעקור את חייהם הנוחים ולחזור.
חמש מאות שנה חלפו. מוקדי האינקוויזיציה כבו. ה"יהודי בלב" של ימינו כבר אינו מבקר בכנסיות אלא יושב בבית קפה בתל אביב הפתוח בשבת ומצהיר על יהדותו בגאווה. אבל השאלה שעמדה בצפת ובאמסטרדם - כמה והאם שווה יהדות ללא מעשים, מהדהדת גם כיום.
יהי רצון שנזכה לחזור בתשובה שלמה לאבינו שבשמים.
תודה רבה לידידי הרב מרדכי יעקובוביץ, חוקר תורני ומטפל רגשי, על העזרה בהכנת הסדרה.
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים 'המקומות הנדירים הקדושים והרטובים', 'עזה מאז ולתמיד', 'המקומות הקדושים בלבנון', ו'סודות המכבים' | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות