שעת ערב מוקדמת. "מצטערים", הם אמרו לי, "היה אמור להיות לנו אירוע עם רבנית אבל עקב מיעוט משתתפים זה נגמר מוקדם". אני מאוכזב. תכננתי להגיע ולשוחח עם משפחות החטופים שאמורים היו להגיע לאוהל של עמותת איילת השחר, אך לא נראה שהם כאן. או אולי בכלל הקדמתי מידי?
אני מסתובב בכיכר. כיכר ענקית מלאה בתמונות החטופים ובמיזמים קורעי לב. כיכר החטופים היא נקראת, מולה נמצא הקריה הביטחונית בתל ומאחוריה מוזיאון תל אביב לאומנות.
במרכזה מנהרה ארוכה וחשוכה המדמה את מנהרת השבויים בהם נמצאים אחים ואחיות שלנו השבויים עדיין בעזה. אוהלים רבים במקום, של הקיבוצים השונים, של ארגונים שונים וגם אחד וכולו יהדות. ארגון איילת השחר שמיקם במקום נקודה יהודית, לקרב רחוקים וגם קרובים לחבר לעשיה בדרכינו.
אני יוצא מהמתחם. שם, בשערי הקריה הביטחונית, היכן שההחלטות מתקבלות, קבוצת אנשים עומדים בשקט עם שלטים. "על מה ההפגנה?" אני שואל בעדינות את אחד ממחזיקי השלטים. הוא משיב בצורה נחרצת: "זו לא הפגנה, זה תזכורת. שלא נשכח את חבר שלנו מהעבודה". משתתף נוסף מסביר לי: "אנחנו עומדים כאן כל יום, לתת כוח לחיילים שיעשו את העבודה עד הסוף".
ומי זה חבר שלכם?
"אבינתן אור שנחטף יחד עם נועה ארגמני".
אני מצטמרר, נזכר בסרטון הנוראי של נועה בעודה נחטפת ע"ג האופנוע. "אחות שלו נמצאת כאן", אומר לי אחד המשתתפים. ניגשתי אליה, שאלתי האם תסכים לדבר איתי.
"אם המטרה שלך היא להרבות טוב, אז בשמחה", היא אומרת.
אנחנו הולכים לאוהל בשביל לשוחח במקום שקט יותר. בדרך אני מספר לה שהייתי אמור לפגוש משפחות בערב חיזוק עם המשפחות, אבל זה נראה שלא הגיעו אנשים. "משמיים נפגשתי אתך. ואולי לפני שנדבר על אחיך. אני חייב לשאול אותך, יכול להיות שכמו שהערב, בודדים הגיעו לכנס של איילת השחר. אולי הציבור החרדי והדתי קצת לא מעורבים? את מרגישה את זה?"
"ברמה האישית מאוד עוטפים אותנו, בטח במקום שאני מתגוררת. אני משילה, ישוב דתי, וכל האנשים מאוד מאוד נמצאים אתנו. אבל ברמה הציבורית הכוללת, נושא החטופים הוא מאוד מורכב. ברגע שיש חטופים ישר נזכרים בסיפור של גלעד שליט, ישר מפחדים מהמחיר. ואני מרגישה שיש מתח בין האינדיבידואל לבין הכלל".
דהיינו, יש הבדל בין הדאגה והאכפתיות שיש מכל חטוף לבין הקמפיינים של 'לשחרר אותם עכשיו ובכל מחיר?'
"בסופו של דבר, לא חושבת שיש מישהו שמתכוון לאמירה של בכל מחיר. אבל יש משיכה של שני קצוות. קצה אחד רואה את הפרט וקצה השני אומר אני רואה את הכלל ואסור לי לחשוב על הפרט. אבל זה צריך להיפגש באמצע ולא סתם בשולחן ערוך פסק שאין מצוה גדולה כפדיון שבויים, התורה והיהדות מקדשים את החיים ואנחנו צריכים לעשות הכל בשביל לשחרר אותם".
אז מה צריך לעשות?
"תראה, זה אירוע שבחיים לא נתקלנו בו ואנחנו צריכים להבין איך אנחנו מסתכלים על זה. החטופים הם לא עניין פרטי שלי או שלך. הם נחטפו כי הם יהודים. אם הם היו יכולים הם היו גם מגיעים אליך הביתה וחוטפים את הילדים שלך. ולא משנה משנה חרדי או חילוני או מי שלא יהיה. משמים בחרו באח שלי. יש בחטופים אלמנט של הכלל של הציבור. הם חיילים שלנו וזה דבר נורא הכי נורא שיש. אבל הם שם כי הם יהודים וזה לא נכון להסתכל על זה כמו שאלה אישית.
יותר מזה. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים וכול האויייבים מסביב מסתכלים לראות מתי עם ישראל חלש. חמאס הוא כמו העמלק שקפץ ראשון לתוך האמבטיה וקירר אותה. עכשיו זה הזמן להראות לעולם האם אנחנו שומרים על האזרחים שלנו בכל מחיר. האם כשקרה דבר כזה נכנסנו בהם בכל הכוח ומחקנו אותם? אם לא, זה יקרה שוב ושוב. צריך להוציא אותם כדי לחזק את תחושת הביטחון ולהראות שמדינת ישראל נלחמת על האזרחים שלה.
אנחנו מההתחלה בחרנו לבוא ולחזק את הצבא, לבוא ולהגיד לו אנחנו מחזקים אתכם שתמשיכו ללחוץ צבאית את החמאס, לצערנו זה לא תמיד קורה. בוא נאמר 3 חודשים ראשונים הייתה כתישה של חמאס וכמעט חצי מהחטופים שוחרר הביתה. בשלושת החודשים האחרונים המערכה הולכת ונחלשת ואנחנו עסוקים במשא ומתן אין סופי שלא מוביל לשום דבר זה רק משחק ציני שכל פעם מחדש מביא לתשובת חמאס שבעליונות ממשיך לדחות".
אנחנו מתיישבים באוהל של איילת השחר. אין איש מסביב. על השולחן נרות נשמה דולקים, תהילים וסידורים. אז מה בפועל הדבר הנכון לעשות", שאלתי. אנשים לא תמיד יודעים איך נכון לפעול. הפגנות, יהיו כאלו שיגידו שזו לא הדרך. מצד שני להמשיך את החיים כרגיל, זה גם לא אופציה. אז מה כן?
"אני חושבת שקשה לציבור להבין איך להתנהג. יש איזה אמירה כאילו כשיש מקרה מות אז אנחנו ממשיכים כי החיים חזקים מהכל. כביכול המחבלים רצו שנעצור את החיים ואילו אנחנו לא נשברים וממשיכים הלאה. אבל כאן כשיש חטופים צריך להיזהר, אם נמשיך בשגרה אז דווקא שכחנו את החיים וויתרנו על התקווה. זה משהו מורכב ולא יודעים תמיד איך להתייחס וצריך למצוא את עוצמות הנפש והדיוק כדי מצד אחד להמשיך ומצד שני לא לשכוח"
זה קשה, איך אפשר גם וגם?
"יש סוד שמובא בזוהר שליהודי צריך ויכול להיות עם שמחה ובכי באותו זמן. צריך להיות במקום הזה. אנחנו יכולים לשאת הפכים. זה לא מובן בשכל אבל זה אפשרי. ויותר מזה, אנחנו מהתחלה מאוד מאמינים שאבינתן מחובר אלינו וצריך לשלוח לו כוחות. הכי מתבקש וטבעי שאשב ואבכה במיטה, אבל אני מרימה את עצמי מחדש. זאת העבודה בכל פעם, מאבק יומיומי, להרים את עצמי מחדש עם תקווה. אני אף פעם לא מכבה את הטלפון שלי בלילה כי יש לי את המחשבה אולי הלילה יגיע טלפון משמח.
צריך להמשיך בעשיה טובה, בעשיה חיובים וכל הזמן לזכור את החטופים. אם אני הולך לעשות משהו חיובי, משהו כיף. לזכור ולהגיד שאני חושב על החטופים ושולחת להם אנרגיה".
בואי נדבר קצת על אח שלך, על המשפחה שלך.
אני גליה, בת 23 משילה. אנחנו 7 ילדים במשפחה ואבינתן הוא השני, אני השישית.
הוא נחטף מהמסיבה עם נועה ויש משם את הסרטון המפורסם שרואים אותה נחטפת על האופנוע.
"נכון. הוא נמצא שם בצד. עכשיו קשה לאמר, אבל היה לנו נס בסיטואציה הזו. זה שראינו את הסרטון שלו וידענו מה קורה אתו ושהוא מובל לרצועה ונחטף בריא ולא פצוע. רואים אותו הולך זה היה חסד בתוך כל הגהנום הזה".
ראיתי שאתם מחזיקים שלט שקורא לשחרר אותם יחד. למה בזה ההתמקדות?
"דווקא בשל אותו סרט. זה יהיה הניצחון. הם נחטפו יחד והם ישוחררו יחד. זו תהיה תמונת הניצחון שהם יחזרו יחד".
אבינתן. איך הוא היה בתור אח גדול?
"לא היה, עדיין אח גדול".
אתם משפחה דתיה אבינתן לא נראה הטיפוס הקלאסי של שילה.
"כל אחד בוחר את הבחירות שלו וזה לא גורע שום דבר מהאהבה והשותפות והמשפחה. הוא מאוד נוכח ומאוד עוזר בכל פעם שהוא מגיע, בכל פעם מבקש מאמא שתעשה לו רשימת מטלות מה צריך לעשות ומה צריך לתקן ועושה את זה. הדברים הכי מעצבנים בבית עוזר בשמחה. לתקן את הביוב ולהחזיר את הקרשים של הסוכה. מרוד מאוד מצחיק וקצת שטותניק. בערב ראש השנה חזרתי הביתה ומצאתי אותו מחזיק את התינוק שלי, כמה שעות נתן לי לנוח ודאג לתינוק. בכל דבר שאני עושה אני נזכרת בו. אני לא מפסיקה להיזכר באנקדוטות בתור אחים".
איך קיבלתם את הידיעה?
אני הייתי אצל המשפחה של בעלי. התחילו לדבר על על המלחמה וכששמעתי שיש חטופים זה פירק אותי, למרות שבאותו רגע לא ידעתי למה זה כל כך נוגע לי. ממש התפרקתי. ואז במוצש התקשרתי לאמא שלי, היא אמרה לי משהוא נורא קרה, אבינתן נחטף. ואתה לא יודע איך להכיל, אתה לא מדמיין כי ניסיתי לחשוב למה האירוע הדרום קשור אלינו וחשבתי שהוא בן ערובה ואז בחדשות אני רואה את התמונה שלו גבוה וענק מוקף במחבלים נמוכים עלובים והבנתי שהוא נחטף לעזה. לקח כמה שבועות עד שהייתי מסוגלת לראות את הסרטון הזה".
ואתם מקבלי החלטה מה לעשות?
"בשלב הראשון אח שלי שהיה במילואים והוא חזר הביתה וניסה לראות מה אפשר לעשות. עד שחטפו אותם חלפו שעות. שעות הוא ביקש עזרה. שלחו הודעות ומיקומים כדי שמישהו יתעורר. וניסו ופעלו, עד שהיה מאוחר מידי".
בעודנו משוחחים. נכנסים לאוהל 2 נשים. הן מציגות את עצמן. ריקי ביטון מארגון איילת השחר וג'ולי קופשטיין אימו של בר החטוף בעזה. הם בדיוק חזרו מחוג בית וגם הן מצטרפות לשיחה.
בדיוק דיברתי עם גליה על אח שלה ואשמח אם תספרי לי על בר. גם הוא נחטף מהמסיבה?
"בר הוא הבן הבכור יש חמישה ילדים הקטן בן 6. בר היה סגן הקצין ביטחון, עבד שם".
אני רואה שאת אישה חרדית, סליחה על החוצפה, אבל בר לא היה?
"תקשיב לסיפור ואז תחליט מה שאתה רוצה. הסיבה שבר עבד שם זה כדי לעזור בבית. לפני 4 וחצי שנים בעלי עבר תאונה מאוד קשה. הוא היה מתנדב באיחוד הצלה ויצא לקריאה להחייאה על ילדה בת 4, בדרך נקלע לתאונת דרכים ונפצע מאוד קשה. עד היום הוא נכה סיעודי בכיסא גלגלים 100 אחוז נכה. ביום שזה קרא בר הפך להיות האבא בבית. עד התאונה אני וטל בעלי עבדנו שנינו ומאותו יום החיים התהפכו.
לפני 13 שנה אני חזרתי בתשובה. חזרתי לבד. בעלי לא היה בעניין בכלל והצלחנו ברוך השם להחזיק חיים ומשפחה ולהחזיק בית שמח על מי מנוחות. אני הבנתי שזה האמת ונלחמתי. לא ויתרתי והבנתי שזה המקום הכי טוב שיש וניסיתי לסחוף אחרי. הילדים הקטנים במוסדות תורניים ובר היה גדול והתגייס. הוא מניח תפילין. שבת היה קשה לו אבל הוא היה משתדל. באותו שבת הוא אמר לי 'שבת אני לא אסע כי דאגו לי לדירה אבל אני חייב לעבוד כי התחייבתי'. ילד מדהים. הוא כמו אבא שלו היה חובש וגם היה מתנדב בידידים. תבין, בר יכל לברוח מהטבח, אבל בחר להישאר ולהציל חיים".
ביום שישי הכל היה על מי מנוחות. בהקפות שמחת תורה ושמחו ורקדו. אף אחד לא היה מדמיין שניכנס לתופת הזאת. ואז אתה קם לטירוף. הבן שלי הקטן נכנס והעיר אותנו ואמר אמא קומי יש אזעקות. התחלתי להעיר הערתי את בעלי וזה היה קשה יש דקה וחצי היינו צריכים להלביש אותו להעביר אותו לכיסא גלגלים ולרדת. הבן שלי הגדול גם היה בבית והצלחנו במאמץ רב עם המטפל הזר להוריד אותו".
ואן לכם מושג מה קורה
"לא. אין לנו טלוויזיה בבית. המטפל הזר סיפר לנו שדיברו בטלפון שיש הרוגים. ואז המשפחה של בעלי הגיעו אלינו הביתה, הבנו שבר נמצא במקום הסכנה אז ביקשנו מהמטפל הסיעודי שיתקשר. הוא התקשר וטל ענה לו ואמר שהכל בסדר הם מפנים את האנשים למרחב מוגן, שהוא עוזר קצת ומתקפל הביתה. זה ב6 וחצי בבוקר.
אחרי עוד חצי שעה התקשר שוב ובר נשמע אחרת. היה לו קול מוזר אתה שומע משהו לא בסדר, רעשים, טון דיבור ואז ניסו להתקשר אליו מאות פעמים כי הבנו שמשהו קורה. בר יכל לברוח אבל התברר שהוא נשאר לעזור. פתחנו חמל. בשבת. בבית שלי. הבנו שמדובר בפיקוח נפש ואין שבת. אני כאב לי וכואב לי עד עכשיו. הייתי בוכה על זה שלא הצלחתי לשמור שבת. לא קידוש לא תפילה. הגיעו משפחה וחברים וכמה שעות מנסים לראות מה אפשר לעשות. ואני בחדר מנסה להרגיע את הקטנים. ב 12 וחצי חמאס שלחו סירטון מזעזע ואין יותר שאלות. בר חטוף. לא יכולתי להאמין".
מה רואים בסרטון?
"זה הסרטון הראשון שהם שחררו רואים אותו ששוכב על הרצפה פנים לקרקע מרים את הראשו וצועק את השם שלו והם מסנוורים אותם ואז הם עוברים לעוד חטופים מבוהלים מהפחד הזה אלקנה ששוכב לידו פצוע והמצלמה חוזרת לבר והוא צורח למחבלים תטפלו בו, באלקנה. בר התגייס לתפקיד של חובש קרבי. אז אתה חובש והידיים שלך קשורות. לקח לי זמן להבין מה עובר עליו. זה הזוי. זו סיטואציה מפחידה ותראה איזה גדלות נפש היה לו את המחשבה לדאוג לחבר הפצוע שלו. זו הגדלות נפש של בר.
תבין. הוא יכל לברוח מהמסיבה. סיפר לנו חבר שלו אלקנה שהיה שם. שהוא חבש פצועים ופינה אנשים. היה להם זמן מהטילים עד לאירוע החטיפה. הוא פינה פצועים למושב פטיש 4 פעמים עם הרינג'ר שהיה לו ובכל אופן הוא חזר להציל חיים. חבר שלו דין בא אלו ואמר לו בוא נברח ובר כעס ואמר לו יש כאן פצועים אני חייב לטפל בהם. דין ברח ובר חזר. דין בא ישר אלינו בא שרוף ופצוע. הגיע וישן אצלי כמה ימים אחרי המלחמה. הוא סיפר שהם לקחו נשקים משוטר שנהרג ונלחמו. עד ירו לעברם RPG שפגם בהם".
אנחנו נמצאים בערב חג הגאולה. איך מוצאים תקווה בתוך כל המציאות הזו?
"תמיד יש תקווה. אין יאוש בעולם".
אבל זו אפילה נוראית. זה כבר חצי שנה מאז.
"אני יודעת. תאמין לי שאני יודעת. אבל האמת היא שלמשיח אנחנו מחכים יותר זמן מאשר החטופים שלנו. אגיד לך את האמת, מה שמחזיק אותי זו האמונה. זכיתי לחזור בתשובה אני מסתכלת על המשפחות כאן. מי שלא מאמין מתמוטט. אני מכירה את כולם. הפכנו להיות משפחה אחת גדולה ואנשים כאן מפורקים. ומאשימים את הממשלה ואת ביבי ואת זה ואת זה. אבל אין את מי להאשים. הכל מבורא עולם.
מישהו שאל אותי איך אני מרגישה עם זה שהבן שלי בידיים של חמאס. אמרתי לה שהוא לא בידיים של חמאס, הוא בידיים של בורא עולם. אני כל כך מאמינה בזה. אני מבינה שהגענו לעולם הזה לעמוד בניסיון. ניסיונות קשים אבל הכל מבורא עולם והכל לטובה לא יגיד לך שזה קל. אני הכי קרובה לבורא עולם. כמה שקשה לי, אבל אני הכי קרובה לבורא עולם. ממש כל צעד ושעל אני מרגישה את ההשגחה הפרטית שלו. אמיתי".
את כל כך מחזקת אותי. ואני חושב שכל אחד חייב לקבל את המסר הזה ממך. את יודעת הציבור החרדי לפעמים זה נראה שהוא קצת פחות שייך אולי כי הוא מרגיש שזה הפך לכלי להאשים או ניצול פוליטי. אבל דווקא בדרך שלך זה חשוב לשמוע ולהתחזק ולעשות את הדבר שאפשרי לעשות.
"אני שמחה שאתה שואל את זה. בהתחלה היה לי ממש קשה עד שעיכלתי שהבן שלי נחטף. בשבועיים שלוש הראשונים הגיעו כל יום עשרות אנשים לבית זו הייתה כמו שבעה עד שאמרתי די כמה אפשר. לא יכולתי ברחתי מהבית הגעתי לפה. וכאן פגשתי אנשים נפלאים ונהדרים בלי שום קשר לפוליטיקה. לא מעניין אותי פוליטיקה. באתי לעשות. תסתכל על הפרויקט של שבת שעשינו ואל האוהל שהקמנו ותראה איך עושים. כשפגשתי כאן את ריקי מאיילת השחר שכל העשיה שלה זה חיבורים בין חרדים, חרדים וחילונים עם ישראל הוא פאזל אחד גדול שצריך כל חלק.
אנחנו כאן משפחה אחת גדולה. לא משנה חילוני או חרדי, ימני או שמאני. כאן כולם יחד. אחד תומך בשני בהכל. אנחנו באותה סירה ואותה כאב. לא מעניין אותי עסקאות. עסקאות אני עושה עם בורא עולם. לא מעניין אותי פוליטיקה. לא סובלת פוליטיקה. מה עוד יש לי לעשות חוץ מלהתפלל ולאסוף זכויות. מה יחזיר אותם? זה שאני אעמוד ברחוב ואצעק? אל מי אני זועקת? אל בני ישראל שיצעקו לבורא עולם כולנו יחד!"
אז מה הקריאה שלך לקוראי כיכר השבת?
"מעשים טובים, שבת. יש לי טור שנקרא כבר חוזר מלשון בר. ואני כל שבוע כותבת. ואני עושה מודעות וסמינרים. אנחנו מגיעים למקומות וכל מיני קהלים. למתנסים קהילתיים, בצפון בדרום. והם מודים לנו שהגענו. הם אנשים שלא ראו אמא של חטוף ולא יודעים איך להגיב אבל הם רוצים לשמוע ורוצים להתחזק. והם מתחזקים ועושים".
גליה: "אני רוצה להוסיף על מה ששאלת על הציבורים החרדי והדתי. צריך לדעת לעשות הפרדה. כל בן אדם בוגר צריך להסתכל על המציאות ולהחליט מה הוא לוקח ומה הוא לא. יש כל מיני אירועים ופעילות שאפשר לעשות. אפשר להצטרף למטה החטופים, לפורום תקווה, או לקבל קבלה טובה. יש אירועי אחדות שבא רק לחזק את המשפחות והחיילים והרבה מאוד תנועות וארגונים לוקחים חלק. סביב החטופים אנחנו מתאחדים.
מאוד קל להגיד זה לא האנשים שלי, זה בתל אביב אז זה בטח שמאלני. אבל צריך להיות חכם. אתה לא רוצה ללכת להפגנות שאומרות ישוחרר החטופים עכשיו עכשיו או שקוראות להפיל את ראש הממשלה, זה בסדר אבל זה לא חזות הכל. אנחנו חייבים לפעול כמו שג'ולי אמרה בלהרבות חיובי".
אך מחזיקים מעמד?
ג'ולי: "אמונה ועשיה. כל עוד אתה בעשיה אתה מתקדם, אתה מתחזק. אני לא מרשה לעצמי להתמוטט או לאבד תקווה. אני חייבת להתחזק כי זה מה שנותן לי כוח. לחבר את כלל ישראל".
ריקי: "ג'ולי עכשיו עובדת באיילת השחר במשרה מלאה, רק בלי שכר... עובדת לקרב ולחזק יהודים ולאחדות ישראל".
ג'ולי: "אני עכשיו שכירה של בורא עולם".
ריקי: "האמת כל האוהל הזה של הילת השחר בזכותה. אנחנו קיבלנו אישור להרים את האוהל לפני שפגשתי את ג'ולי אבל זה לא קרה. באתי פעמיים וזה לא עבד. כי היה מניעות. יש מי שזה מפריע לו. מה פתאום יש אוהל תפילה ומניינים ותהילים. כל המיצגים כאן הם שבועיים וזז. עד שהכרתי את ג'ולי שבאה ואמרה אני אמא של חטוף אני רוצה אוהל תפילה ואז באתי ודיברתי ובכיתי וזה קם. וזה כאן חמש חודשים".
בעצם החיים שלכם התהפכו מאז אותו יום.
גליה: "נכון. אני הייתי באמצע לימודים לעבודה סוציאלית, הפסקתי. אנחנו כל ערב בקריה. כל יום המשפחה מגיעה עם חברים מאנוודיה שמלווים אותנו מהשניה הראשונה. הם אתנו ומתגייסים מכל הלב. הרבה פעמים אני מגיעו ויוצאת מחוזקת. עם ישראל אתנו. אנחנו החלטנו שאנחנו פועלים עם חשיבה חיובית כל יום שולחים תזכורת שאבינתן אתנו. וקנינו בגדים ומצעים חדשים וניקינו לו את החדר. וכל שבוע נפגשים לדבר מה עושים ולאן מתקדמים. למחשבה יש כוח גדול ואם אתה מדמיין וחושב לפרטי פרטים זה משפיע. זו אמונה וביטחון. דמיון מודרך. רבי נחמן אומר שלאמונה יש תוקף גדול. גם במחשבה".
ריקי, ספרי לי על הפרוייקט הזה של שבת של איילת השחר?
"יום אחד ב 12:30 התקשרו אלי מהמטה ביקשו ממני אם אני יכולה להביא פלטה לשבת למשפחה של עדן זכריה. הם רצו לשמור שבת. פניתי למכרה בארגון ושמרו והבאנו הכל, פלטה ונרות ועוגות ביתיות. אני וג'ולי נסענו יחד ונתנו להם מפה פרסנו וישבנו דיברנו וכל מה שיש לשבת.
ביום שלישי שלאחר מכן התקבלה הידיעה שהיא נרצחה והלכנו לנחם עם כאב נורא. והיא קמה מהכיסה ואמרא משפט שאם לא היתי שומעת ממנה לא הייתי מאמינה ששיך כזו גדולת נפש וכזו אמונה. היא אמרה לי 'שמרתי שבת אחת וזכיתי להביא את הילדה לקבר ישראל'.
ככה אנחנו מתקשרות למשפחות. הלבבות פתוחים. אנשים עושים הכל בשביל עוד זכות. ואנחנו מחלקות כל טוב שבת. והקריאה של ג'ולי היא להרבות בשמירת שבת".
ג'ולי: ואנחנו צריכים את הכוח של כולם. אז אנחנו פועלים בהרצאות, בטורים בעיתון, אם זה לגשת לדבר. ואנשים מתחברים ובוכים ומקבלים על עצמם לעשות ולפעול. מאות ואלפים. אנחנו צריכים לעשות את כל מה שאנחנו יכולים לעשות. אני לא יכולה להוציא את החטופים מעזה, אבל אני יכולה להתפלל. אני יכולה להרבות זכויות ואת זה אני צריכה לעשות בכל הכוח. אסור לי להתרגל לשגרה".
ריקי, מתי הארגון ומתי את הצטרפתם לעשייה?
"אני כאן שבועיים אחרי תחילת המלחמה. פנתה אלי מישהו ואמרה איפה אתם החרדים, אז אמרתי ננסה. והגעתי לכאן וזהו. מצאתי מקום שיש בו הרבה כאב אבל גם הרבה תקווה. הרבה אמונה ואהבה ומקום לעשיה. הילדים שלי צוחקים עלי שנחטפתי למטה החטופים. יש לי 10 ילדים ואני כל היום כאן. אבל כל איילת השחר איתי ויש כאן הבנה שאין לנו ברירה ואנחנו לא יכולים להישאר אדישים.
היו לי בהתחלה מחשבות שאולי כאישה חרדית לא מתאים שאני יהיה פה. אולי יחשבו שזה פוליטי או משהו כזה. את זה חשבתי עד שפגשתי את האנשים. מה זה משנה באיזה דעות מחזק אי מי. יש פה משפחות עם כאב נורא. ואין שלנו ולא שולנו. כולנו אחד כאן. וכאן מדברים אמונה ומשפחות מביאות את הלב והאוהל מכיל את כולם. להתכנס לדבר עם אלוקים ולקבל חיבוק".
מסר שלכם לסיכום
ריקי: "אסור לנו להיכנס לשאננות. הרעיון הוא לחבר את כולם לכוח גדול של עשיה. אנשים עושים ואנחנו פועלים לתזכר ולהפנות את האנרגיה לעשיה חיובית וחיבור".
גליה: "אני הרבה יותר מתחברת ופועלת לעשות ולהוסיף מעשים טובים מאשר לשבות, לעצור ולהפסיק. לא כיסא ריק אלה ההיפך כיסא מלא. שמעתי את זה בשם הרבי מלובביץ שאמר תוסיפו, חובה לזכור אבל בדרך חיובית. להרבות טוב".
ג'ולי: "עוד משהו חשוב. הייתה לי הרצאה בירושלים וראינו שחרדים עושים, הם רק לא תמיד מפרסמים ולא תמיד דברים ידועים. ניגשה אלי אישה בירשלים, אישה שנראית סטנדרטית אמרה לי שמאז השביעי לעשירי היא ישנה בלי כרית. היא לא יכולה לישון רגיל כשאחים ואחיות שלה בשבי. אדם נוסף סיפר שהוא צם לזכות החטופים כל שני וחמישי. יש מישהי שלא לובשת תכשיתים. אנשים מחפשים דרך. קווי טלפון של תהילים, תפילות וקבלות. יש בית ספר אחד שקיבלנו ספר שלם של קבלות. וישבתי וקראתי אחד אחד זה נותן כל כך כוח, הקראתי את זה בשולחן שבת".
גליה: "כל מה שקרה זה בשביל עם ישראל, לעורר אותנו ותראה איזה קירוב ואחדות נוצר. אז אני מרגישה שחסר עוד כמה קילו של מעשים טובים שיביאו את הגאולה!"
אמן ואמן!
פרקים קודמים של מאפילה לאורה
- היא חזרה בתשובה, הוא נשאר חילוני; כך הם התמודדו | מאפילה לאורה
- בשבי משככי הכאבים | החרדי הירושלמי מגלה: כך התמכרתי לתרופות המרשם
- מסיירת גולני לאהבת השם בתענוגים וגמ"ח להסרת קעקועים | ריאיון חג
- מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָהּ: הרב יצחק פנגר על אושר, סבל ומשאית זבל.
- ניסה לחטוף מטוס, נעצר ונכלא - עד שגורש מרוסיה | יוסף מנדלוביץ
- מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָהּ: הרב רונן דבש על הבריחה מהכלא המסוכן