מימי נשענה על דלת הכניסה למלון, כשידיה תחובות עמוק בכיסי מעילה מחמת הקור. כשהרהרה על הסיטואציה בה היא עומדת לא יכלה שלא לצחוק לעצמה: הנה היא, בחורה בוגרת בת 22, יוצאת לפגישה עם בחור רק בשביל שהוריה יניחו לנפשה.
השכנועים המנומסים של כולן החלו כבר כשהייתה בת 20. היא הייתה צעירה יחסית למחזור שלה בסמינר, וכמה מחברותיה כבר היו מאורסות.
כשחזרה מאחד האירועים האלו ההורים שלה חיכו לה בסלון כשעל פרצופם חיוך מסתורי. "אבא ואני חשבנו על זה הרבה, ולדעתנו את מוכנה", הודיעה לה אמה חגיגית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"מוכנה למה?", שאלה בחשש. היא ציפתה שזה יגיע, אמנם, אך לא בשלב כזה מוקדם.
"לצאת לשידוכים, כמובן", הגיב אביה.
"אני רק בת 20", היא אמרה אוטומטית.
"את בוגרת הרבה יותר", הגיעה התשובה. מסתבר שאמה היקרה כבר הספיקה לדבר עם המחנכת שלה בסמינר, שמצידה גמרה עליה את ההלל והמליצה בחום "להוציא אותה לשידוכים כבר כשהיא טרייה". ככה בדיוק היא אמרה את זה, כאילו שמימי היא לחמנייה שיצאה מתנור לוהט במאפייה.
"אני רוצה לחשוב על זה", היא חתמה את הדיון. ההורים החליפו ביניהם מבטים.
ייאמר לזכותם שבחודשים הבאים הם הורידו ממנה את הלחץ; ככל הנראה השלימו עם העובדה שאפילו ביחס למגזר מדובר בגיל מוקדם למדי. יחד עם זאת "רעיון" השידוכים החל להגיע מכיוונים אחרים, כשהוא תוקף אותה בכל דרך אפשרית.
"את לא יודעת כמה אני מחכה לנכדים", הודיעה סבתה ברמז עבה, במהלך ביקור תמים של מימי בביתה. "את לא מבינה, חצי מהמחזור כבר נפגשים", סיפרה לה חברה טובה, והוסיפה כבדרך אגב: "מה איתך? חשבת כבר לצאת?".
מימי התקשתה להגדיר מה בעצם הייתה הבעיה. זה לא שהיא רצתה להשאר רווקה לנצח, חלילה. לדעתה זה פשוט היה טיפה מוקדם; היא הייתה עסוקה בחיפוש נמרץ של עבודה בתחום הטיפול הרגשי, אותו למדה, ובמקביל ג'ינגלה כסייעת בגן ילדים מקומי.
האם הבית הנאמן בישראל לא יכול לחכות קצת? שאלה את עצמה. התשובה של סביבתה הקרובה הייתה חד משמעית.
לקח כמעט שנתיים עד שהיא נכנעה ללחץ והסכימה להפגש, ולו בשביל להראות התקדמות כלשהי בשביל הוריה אותם אהבה באמת. אמה הזילה דמעות של ממש כשליוותה אותה אל הדלת בדרך לפגישה. "בהצלחה", לחשה לה בהתרגשות.
והנה היא כאן, מחכה לבחור אתו היא לא רואה שום עתיד בטווח הקרוב. מימי מעולם לא הרגישה כל כך רע עם עצמה. "נגמור את זה מהר", שיננה, ובדיוק אז הבחינה בצלילתו מתקרבת אל המלון.
• • •
הבחור ענה לשם מוטי. הוא היה גדול ממנה בשנה, ולמד בישיבה נחשבת. מימי הניחה לו לנהל את הפגישה.
בזמן שמנה את כל אחד מהמוסדות בהם למדו אחיו (היו לו הרבה...), היא הסתכלה עליו וחשבה לעצמה שבעולם אחר הוא היה עשוי להתאים לה. הייתה לו מין עדינות כזאת בדיבור, וניכר עליו שהוא בחור טוב לב ובעל מידות. עם זאת מימי לא שכחה לרגע את המטרה הברורה העומדת מול עיניה: להוריד אותו ויהי מה.
זה היה אולי שעה לתוך הפגישה כשהוא עצר לפתע, ושאל אותה בכנות: "את בסדר?".
"ברור", מימי ענתה בלי מחשבה.
"את בקושי מדברת", הוא הגיב.
התקף פתאומי של נקיפות מצפון הכה בליבה. היא יכלה לראות שהוא די נעלב מהסיטואציה, והרגישה שהיא פשוט חייבת לומר משהו.
בדקות הבאות היא פשוט שפכה את כל האמת על השולחן, מהר ותמציתי. אחרי שסיימה חשה הקלה מסוימת, אך יחד עם זאת חששה מתגובתו. "אתה בטח חושב שאני ממש רעה", אמרה.
הוא בתגובה רק חייך. "ממש לא. ויש לי סיבה טובה".
מימי הרימה אליו מבט שואל, והוא המשיך: "האמת שגם אני נמצא כאן מאותה סיבה בדיוק".
מהר מאד היא גילתה שהוא עבר סיפור די דומה לשלה. הורים לוחצים, חברים מדובבים. הוא הרגיש שהוא עדיין לא בשל להקמת בית וילדים, אך הסביבה לא הניחה לו לנפשו. בסופו של דבר החליט להיפגש לפחות למראית עין. "את הבחורה השנייה איתה נפגשתי מאז 'נכנסתי לשידוכים'", סיפר לה.
לקח למימי זמן לעכל את המידע החדש. "איזה עולם הזוי", היא אמרה בלי משים. הם מצאו את עצמם מתפקעים לפתע מצחוק באמצע הלובי, כשקלטו את הסיטואציה המגוחכת בה הם נמצאים. כמה זוגות נפגשים אחרים ששהו במקום הסתכלו בהם בתימהון.
החלק השני של הפגישה היה עמוק הרבה יותר. כל אחד מהם ניתח את הסיבה בשלה האחר עדיין לא רוצה להתחתן, ולמה העולם כל כך רוצה לראות אותם נשואים. הם החליטו לקרוא לזה "אובססיית שדכנים".
רק כעבור שלוש שעות הם הבחינו בזמן שחלף. "אוי ואבוי, אמא שלי בטח לחוצה נורא", אמרה מימי, והם קמו במהירות מהכורסאות.
לפני שנפרדו צחקו על איך ששניהם עומדים להוריד. "היה נעים להכיר אותך", אמר לה מוטי בבת צחוק. "ד"ש להורים".
הם נפרדו.
בסוף הערב שניהם הודיעו שהם רוצים להמשיך.
• • •
אחרי חגיגות האירוסין, הדרשות, הריקודים ובקבוקי השמפניה, הם יצאו יחד להליכה קצרה לנקות את המחשבות.
"אפשר לומר שההורים שלנו ניצחו בסוף", אמרה מימי אחרי מחשבה.
"אני חושב שהיה פה ניצחון לכל הצדדים", הגיב מוטי. מנורת רחוב שבורה הבהבה באישור.
0 תגובות