סוגיית כיבוש עזה היא הנושא הבוער המהדהד שוב ושוב, לא רק בכותרות החדשות בארץ ובחדרי הדיונים בממשלה ובקבינט המדיני-ביטחוני אלא גם בזירה הבינלאומית - ובשורה התחתונה זו התרחשות שעשויה לגבות ממדינת ישראל מחיר הסברתי ומדיני ביחסים עם מדינות רבות.
הנושא הפך להיות במוקד סדר היום הפוליטי והציבורי, כאשר התומכים במהלך ובראשם ראש הממשלה וחברי הקבינט הביטחוני - מצהירים כי אין מנוס מלהכריע את חמאס באופן כזה ויחד עם זאת להפעיל לחץ שיוביל לשחרור החטופים החיים והחללים. מובן שתומכי מדיניות הממשלה בקרב רוב הציבור אכן מצדדים במהלך.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מולם יש מתנגדים לא מעטים מכל שכבות הציבור שטוענים לאג'נדה פוליטית העומדת מאחורי ההחלטה למהלך.
כבסיס לדיון צריך להזכיר כי הדילמה האם לצאת לכיבוש צבאי נרחב של עזה, דרמטית במיוחד ויש להחלטה שכזו משמעות ממשית במיוחד על רקע גיוס המילואים הנרחב הדרוש למבצע הכיבוש.
כ־350 לוחמים וחיילי מילואים חתמו על הצהרה יוצאת דופן, אולי חסרת תקדים, שבה הם מתנגדים להחלטת הקבינט המדיני-ביטחוני לצאת למהלך של כיבוש העיר עזה. בעיניהם, ההחלטה איננה רק שגויה – היא מסוכנת, בלתי חוקית ועלולה להמיט אסון על חטופי המלחמה, על חיילי צה"ל ועל אזרחי ישראל כולם.
לדברי מארגני המחאה: "הרמטכ"ל, ראש המל"ל וכל צמרת הממסד הצבאי בעבר ובהווה אומרים במפורש שהפעולה הזאת תסכן את החטופים. משפחות החטופים מתחננות שלא יסכנו את קרוביהן שעדיין שם בעוד מבצע צבאי. גם עבור החיילים מדובר במלכודת מוות".
הם הזהירו כי לא רק ביטחונם של החטופים והחיילים עומד על הכף, אלא גם של אזרחים רבים משני צדי הגבול. לדבריהם מהלך כזה עלול להחריף עוד יותר את המצב ההומניטרי ברצועת עזה.
ההיבט הצבאי והאסטרטגי מחדד כמובן שאלה מאוד חשובה העוסקת בביצוע, כיצד לכבוש, מה היעד בכיבוש השטח ומה יעשו אחרי הכיבוש.
מכאן שדעת הרמטכ"ל זמיר הנשמעת בחדרי הדיונים בעד או בהסתייגות למהלך הכיבוש היא חשובה לא רק בעין ציבורית אלא בעיקר בעין מבצעית.
בשורות הבאות ננסה ללמוד על כך.
החזקת שטח: יתרון או מלכודת?
כיבוש שטח שנמצא בלב האויב הוא תמיד חרב פיפיות. מצד אחד, הוא מאפשר שליטה פיזית וניסיון להגביל את כוחות האויב, אך מצד שני – כאשר האוכלוסייה המקומית שומרת על נאמנות למולדתה, השטח הופך לזירת לחימת גרילה שמסבכת את הכוחות הכובשים. למעשה, החזקת שטח בשטחו של האויב היא לעיתים קרובות חסרון ולא יתרון.
מה ההיסטוריה מלמדת אותנו?
למעשה, בכל המבצעים והמסמכים הצבאיים בעשורים האחרונים, הכיבוש הפיזי נועד בעיקר לנטרול תמ"ס, מנהרות או עמדות אויב ספציפיות, ולא הוגדר כמטרה בפני עצמה.
לכיבוש שטח יש משמעות שונה בכל רמת לחימה:
- טקטית: תפיסת עמדות עליונות שמעניקה יתרון מול האויב.
- אופרטיבית: כיתור מערכי אויב והקפאת תנועותיו.
- אסטרטגית: איום או כיבוש בירת אויב כדי לערער את משטרו.
- מדינית: שימוש בכיבוש כקלף מיקוח להסדר או לניהול משא ומתן.
תא"ל במיל' ד"ר מאיר פינקל ממכון בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים, כתב במאמרו על הסוגיה כי יש להתמקד בעיקר ברמה המדינית, תוך התייחסות ליתרון שמקבלת ישראל במימוש הישג כזה גם ברמה האופרטיבית-מערכתית.
לדבריו, היכולת לכבוש ולשלוט זמנית בשטח מרכזי של האויב, גם אם לא ניתן להחזיק בו לאורך זמן, מאפשרת לישראל ליצור שיתופי פעולה, להפעיל לחץ מדיני ולהשיג מטרות אסטרטגיות מבלי להסתכן במלכודות של החזקת שטח לאורך זמן.
למה הכיבוש על השולחן?
הוויכוח על כיבוש עזה לא מתעורר בחלל ריק. הוא נולד נוכח העובדה שישראל טרם הצליחה להשיג את יעדה המרכזי: יצירת התנאים לשחרור כל החטופים.
נכון, בחודשים האחרונים רשמה ישראל הצלחות נקודתיות, בעיקר בחילוץ גופות של חטופים. אך הישג זה, גם אם משמעותי למשפחות, רחוק מלהיות מימוש היעד הכולל.
כאן טמון הקושי האמיתי: לא על כל הגופות יוכל חמאס לספק תשובות. חלקן, כך משערים גורמי ביטחון, הוחזקו או נקברו על ידי ארגונים פלסטיניים אחרים; אחרות אבדו לנוכח ההרס המסיבי ברצועה – בניינים שהתמוטטו, תכסית שהשתנתה, ואנשים שהיו אמונים על הסתרת הקברים שכבר אינם בין החיים.
המבוי הסתום הזה דוחף את הממשלה לחפש מהלך דרמטי – כזה שיטלטל את המשוואה. עבור תומכי הכיבוש, החזקת השטח עשויה לייצר מנוף לחץ נוסף על חמאס; בעיני מתנגדיו, מדובר בצעד מסוכן שירחיק עוד יותר את סיכויי החזרת החטופים הביתה.
מאפייני הכיבוש בזמן מלחמה, יתרונות לצד אחריות
ברמה המדינית והאסטרטגית, עבור אויבי ישראל – מחמאס ועד חיזבאללה – הקרקע עצמה היא יעד. חמאס שואף, בגלוי או ברמז, לשוב ליפו, אשדוד ואשקלון (מג’דל), אם באמצעות כיבוש ישיר ואם באמצעות התשה שתגרום לישראל לקרוס, או בלחץ בינלאומי שיכשיר "זכות שיבה".
חיזבאללה, מצדו, מחזיק בתביעות על חוות שבעא ומחזיק כוח ייעודי – "כוח רצ’ואן" – שתכליתו כיבוש יישובי הגליל.
המציאות הזו מלמדת שהשטח חשוב לאויבינו כיום לא פחות משהיה בעבר. ומכאן, יש הרואים בכיבוש שטח אויב והחזקתו תבוסה מובהקת מבחינתם – הישג אסטרטגי שישראל לא יכולה לוותר עליו בקלות.
הדרישה של חמאס שישראל תסיג את כוחותיה מאזורים מאוכלסים בתמורה להשבת חטופים, משקפת את אותו עיקרון: השטח הוא קלף מיקוח. מה שמוחזק בכוח הזרוע הופך למטבע חליפין בזירה הדיפלומטית.
כיבוש שטח בעיצומו של עימות צבאי הוא אם כן חרב פיפיות: הוא עשוי להיתפס כהישג אסטרטגי שיחזק את עמדת ישראל מול אויביה, אך במקביל הוא עלול להפוך לנטל – מדיני, ביטחוני והומניטרי. כאן בדיוק מצויה הדילמה שטורדת את מנוחת הציבור הישראלי: האם ההחזקה בשטח תעניק לישראל יתרון – או שתטיל עליה עול בלתי אפשרי להחזיק את רצועת עזה, לדאוג לסיוע הומניטרי ולמיליוני הפליטים.
הכיבוש כחלק מפירוק החמאס
היבט נוסף המונח על שולחן הדיונים נוגע במטרות המלחמה הבסיסיות ביותר כמו פירוק החמאס או בביטוי הימני יותר מבחינה פוליטית - חיסול החמאס.
פרופסור קובי מיכאל ותא"ל יוסי קופרווסר, מדגישים במאמר שפורסם באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי כי בקרב הציבור הישראלי המושג "חיסול חמאס" הפך לסיסמה רווחת – אך המציאות מורכבת בהרבה.
גורמי ביטחון מבהירים כי פירוק מוחלט של חמאס כגורם שלטוני אפקטיבי אינו מתמצה בהריגת אחרון מפקדיו או השמדת אחרונת הרקטות, גם לא בהעלמת האידיאולוגיה שלו או בעקירתה מלבבות הפלסטינים.
המשמעות האמיתית, מסבירים, היא חיסול היכולת של חמאס לפעול באופן מאורגן – הן במישור הצבאי והן במישור האזרחי־שלטוני. מדובר בשלילה שיטתית של יכולתו:
- לאכוף חוק וסדר.
- להפעיל רשויות מוניציפליות ומנגנוני ממשל.
- לנהל משרדי ממשלה ומערכות כלכלה מקומית.
- לשלוט בנתיבי הסיוע ההומניטרי ולהפוך אותו לכלי שליטה.
- להטיל פחד ומורא על האוכלוסייה ולהכתיב את אורח חייה.
כל עוד חמאס ממשיך למלא תפקידי שלטון בסיסיים, גם אם חלקיים, הוא נותר כתובת יחידה לתושבים – וזו הסיבה שמדובר במשימה רחבה בהרבה מהשמדת אמצעי לחימה.
המסגרות הצבאיות ששרדו
במישור הצבאי, ההערכה היא שחמאס נותר כיום עם שתי מסגרות חטיבתיות עיקריות – עזה וח'אן יונס. גם אם אינן מתפקדות במלואן, מפקדים עדיין פועלים, לוחמים מגויסים, והמסגרות נשמרות. הארגון מצליח לגייס צעירים, לחמש אותם באמצעי לחימה ולשלבם בלוחמת גרילה וטרור.
יתרה מזו, חמאס חידש את יכולות הייצור העצמי שלו – תוך שימוש בנפלי פצצות של צה"ל, מתקני ייצור שלא נפגעו ומוקדי ידע פנימיים. במילים אחרות: למרות המכות שספג, הארגון רחוק מלהיות משותק.
בהתאם לכך, בדיון הפנימי בצה"ל ובדרג המדיני עולות שתי גישות מרכזיות:
כיבוש חלקי: השתלטות על כ־70% מהרצועה והטלת מצור על יתרת השטח, עם אפשרות כתישה מתמשכת. יתרון: שחיקה נמוכה יותר של צה"ל. חיסרון: תהליך ארוך.
כיבוש מלא: מהלך אחד רציף על כל הרצועה, החלת ממשל צבאי וניהול האוכלוסייה. יתרון: הכרעה חדה. חיסרון: מחיר כבד – צבאי, מדיני והומניטרי.
שלוש חלופות אסטרטגיות
בסופו של דבר, לדברי מיכאל וקופרווסר, על שולחן מקבלי ההחלטות מונחות שלוש אופציות עיקריות:
א. העצמת המדיניות הנוכחית – המשך הלחץ הצבאי, בתקווה להביא את חמאס להסכים להפסקת אש.
ב. קבלת תנאי חמאס – סיום הלחימה, נסיגה מלאה ושחרור מחבלים, תמורת החזרת כל החטופים.
ג. כיבוש מלא של הרצועה – החלת ממשל צבאי זמני לשנתיים, עד שתקום אלטרנטיבה אזרחית.
לכל אחת מהאופציות יש יתרונות וחסרונות. היתרון המרכזי הוא האפשרות להוביל להשבת החטופים לצד מניעת אפשרות של שלטון חמאס ברצועה ויצירת שלטון חלופי.
אחד החסרונות: ייתכן שהלחץ לא יספיק כדי להביא את חמאס לוותר על שליטתו, והחטופים עלולים להישאר בשבי זמן רב.
חיסרון נוסף קיים גם באפשרות להותיר את חמאס ככוח הצבאי הדומיננטי בעזה, תוך פגיעה בתחושת ההרתעה של ישראל.
גם המשך המלחמה טומן בתוכו חיסרון של מחיר כבד – צבאי, מדיני והומניטרי – לצד חשש משחיקה ארוכה של צה"ל.
הכרעה ללא וודאות
ולסיכום, שלוש החלופות הללו משקפות את לב הדילמה: האם ישראל מחפשת עסקה מהירה שתחזיר את החטופים, לחץ מתמשך בתקווה לשינוי הדרגתי, או מהלך דרמטי של כיבוש מלא?
בינתיים, השעון מתקתק – והחטופים, החיילים והציבור כולו ממתינים להכרעה ונותר רק להמשיך ולהתפלל שתהיה סיעתא דשמיא ונשמע עוד בשנת תשפ"ה רק בשורות טובות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
קרדיט:
מאמר מאת ד"ר מאיר פינקל, פורסם באתר 'מכון בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים'
מאמר מאת פרופסור קובי מיכאל ותא"ל במיל. יוסי קופרווסר, פורסם באתר 'המכון למחקרי ביטחון לאומי'
0 תגובות