שלוש שנים בדיוק עברו מאז 7 באוקטובר. אחרי אינספור שיחות שקיימתי עם עזתים בשנים האחרונות, הייתי רוצה לכתוב שהשיחה הזאת הפתיעה אותי. האמת? היא כבר לא. שוב אני עולה לשיחה עם בחור מעזה. שוב אני שומע על ההרס, על האוהלים ועל החיים הקשים. ושוב, כשמגיעים לשאלה הכי פשוטה אחרי כל מה שקרה לכם, אתה עדיין שמח על 7 באוקטובר? — אני מקבל תשובה שקשה לישראלי להבין.
הבחור פתח את המצלמה והראה לי איפה הוא נמצא. "אתה רואה איפה אני? אני עומד מול עמדות של צה"ל, הוא אמר. ואז המשיך: "אני לא מפחד מהמוות. המוות נכתב לנו. הם רואים אותנו עכשיו, ואם הם רוצים להרוג אותנו אנחנו שהידים. ההרוגים שלנו בגן עדן וההרוגים שלכם בגיהינום." אלה המילים שלו. לא מדובר בבכיר חמאס שנותן נאום מול מצלמות ולא בדובר שיושב באולפן. זו שיחה עם צעיר מעזה.
"שמח? ברוך השם"
בשלב מסוים שאלתי אותו את השאלה שהכי עניינה אותי: אתה שמח על 7 באוקטובר, לפני שלוש שנים? הוא לא היסס. "ברוך השם, אני שמח. למה לא? למה שאהיה עצוב?" אמרתי לו: אבל תסתכל מסביב. עזה נהרסה, הבתים שלכם נהרסו. התשובה שלו הייתה קצרה: "נחזור ונבנה." הוא הפנה את המצלמה ואמר לי: "תראה את הרחובות, תראה."
שאלתי שוב: אחרי כל זה אתה מרוצה? "מרוצה? כן, מרוצה. עד הסוף." וכאן בדיוק נמצאת הנקודה שהרבה פעמים קשה לנו להבין. אנחנו מסתכלים על אדם שאיבד את הבית שלו וחי בתנאים קשים, ומניחים שהמסקנה שלו תהיה בדיוק המסקנה שאנחנו היינו מגיעים אליה: שזה לא היה שווה את המחיר. אבל אז אתה מדבר איתו בשפה שלו ושומע משהו אחר.
"אני איתם בלב ובנפש"
בהמשך השיחה הוא כבר אמר את הדברים בצורה הכי ברורה שאפשר: "אני לא נגד 7 באוקטובר. להפך, אני איתם. איתם בלב ובנפש." והוא לא עצר שם. "אני אומר לך מהבמה הזאת שאנחנו עם ההתנגדות בלב ובנפש." שאלתי אותו שוב על ההרס, על הבתים ועל החיים באוהלים. מבחינתו, כל אלה לא משנים את התמונה.
"הם הרסו לנו את הבתים, לא?" הוא שאל. אמרתי לו שעוד מעט מגיע החורף. אין להם בתים, אין בגדי חורף, ויהיה קר וגשום. גם כאן התשובה שלו הייתה ברורה: "נטבע, יהיה לנו קר ונהיה חולים למען מוחמד שליח אללה." ואז הוסיף: "אחי, אנחנו רגילים לחיים האלה. אנחנו רגילים לחיות ככה. אנחנו חיים חופשיים, בכבוד, עומדים איתן על אדמת עזה."
"אנחנו לא מפחדים מהמוות"
ואז הגיעה השיחה למוות. הוא אמר לי בפשטות: "אם אתה מפחד מהמוות אנחנו לא מפחדים מהמוות." ומיד לאחר מכן השתמש במשפט מוכר בשיח הג'יהאדיסטי: "הכנו לכם אנשים שאוהבים את המוות כפי שאתם אוהבים את החיים." בשלב אחר הוא גם התייחס לראש הממשלה בנימין נתניהו ואמר: "מי זה נתניהו? אני דורך לו על הראש."
"אנחנו רגילים לחיות באוהלים"
אחד הרגעים שתפסו אותי בשיחה הגיע כשהוא ניסה להסביר לי את ההבדל שהוא רואה בינו לביני. "אתה בירושלים, בחיים שלך אתה רגיל לאטיקט, להתפארות ולארמונות", הוא אמר. "אנחנו רגילים לחיות בכבוד באוהלים. זה בסדר." זה משפט ששווה להתעכב עליו. אנחנו רואים אוהל וחושבים על מסכנות.
הוא מסתכל על אותו אוהל ומסביר לי שהוא מוכן להמשיך לחיות בו ועדיין לא לחזור בו מ־7 באוקטובר. אפשר להתווכח עם כל מילה שלו. אפשר לדבר על האחריות למלחמה, על חמאס ועל כל מה שקרה בשלוש השנים האחרונות. אבל אי אפשר להתעלם ממה שהוא אומר. הוא רואה את ההרס. הוא יודע שאין לו בית. הוא יודע שהחורף מגיע. ובכל זאת, כשאני שואל אותו אם הוא מתחרט על 7 באוקטובר, הוא אומר לי: "אני לא נגד 7 באוקטובר. להפך. אני איתם בלב ובנפש."
פשוט להקשיב
אחרי אינספור שיחות עם עזתים, אני כבר לא מופתע. למדתי דבר פשוט: במזרח התיכון כדאי להקשיב למה שהאויב אומר, גם כשהדברים לא נוחים לנו. כשהוא אומר שהוא שמח על 7 באוקטובר, כשהוא אומר שהוא לא מפחד למות וכשהוא אומר שגם אחרי שהבית שלו נהרס הוא עדיין "איתם בלב ובנפש" אין צורך להסביר אותו מחדש. הוא מסביר את עצמו מצוין.
שלוש שנים אחרי הטבח, הגיע הזמן שנפסיק לחשוב שהצד השני חושב כמונו. מי שרוצה להבין מול מי אנחנו עומדים, צריך לפתוח את האוזניים, להבין ערבית. ובעיקר להאמין להם כשהם אומרים לנו בפנים מה הם רוצים.
