זה קרה דווקא בשבת האחרונה של השנה, זאת שמתקנת את כל השבתות של כל השנה.
האמת שבאתי אליה די מוכנה.
אם בכל שבת אני מכניסה את השבת בלחץ, כשברקע הצפירה המיוחדת משתלבת עם קול הצעקות בבית, השבת, הבטחתי לעצמי, אני אקבל את השבת בנחת, ולא אתן לה להתפרץ אליי הביתה.
התחלתי בישולים ביום חמישי ובשעות הלילה הקטנות כשהתיישבתי על הספה גיליתי שנשאר לי רק לערוך את השולחן לכבוד שבת.
הילדים היו שקועים בשינה, כך שלא היה מי שיחמיא ויעריך אותי על זה
אז החמאתי לעצמי, ותחושה נפלאה מילאה את ליבי.
כיסיתי את הרגליים של הקטנה שהתכרבלה לתוך עצמה, קראתי קריאת שמע ועצמתי עיניים לכמה שעות.
הילדים קמו לבית מסודר, יצאו למוסדות ולגנים והשאירו לי זמן לעצמי.
בשעה 11 בבוקר הכל היה מוכן לכבוד שבת קודש
"ככה יהיה כל שבת" אמרתי לעצמי
"לו יהי" עצמי ענה לי.
הילדים חזרו לבית שבתי, והשלווה אפפה את כולנו. התארגנויות, מקלחות, וכולם על הספה בסלון ממתינים לצפירה. היינו כחולמים.
היא, הצפירה, שבכל שבת נשמעת מאיימת ומלחיצה, נשמעה לנו עדינה ומרגשת.
היתה תחושה בבית שניצחנו את השיטה.
הכל קרה נכון
אבל מאותו רגע הכל התהפך.
עוד לפני שהספקתי לעשות קידוש ולשיר לעצמי אשת חיל, הגדול שלי חזר מבית הכנסת בסערת רגשות.
הוא נעל את עצמו בחדר ולא הסכים לדבר.
עמדנו כולנו מחוץ לדלת הנעולה וניסינו לדבר על ליבו, שיפתח, שייפתח.
אחרי 15 דקות של בכי עולה ויורד שהדביק גם את האחיות שלו ובשקט בשקט גם אותי, הצלחנו להוציא ממנו את מה שגרם לכל זה לקרות.
"דוידי אמר לי לרוץ לבית כי אמא שלי עושה קידוש"
הלב שלי התכווץ, גם אני לא רוצה לעשות קידוש. זה לא משהו שבחרתי בו. אבל לכי תסבירי לילד את החיים שאפילו את עוד לא הבנת.
אבל השבת מוכנה, כל כך רציתי לתקן דרכה אז ניסיתי בכל אופן להתעלם מהכאב שנכנס
"אני לא עושה קידוש יפה מספיק?" ניסיתי להשתמש בהומור שאף פעם לא היה הצד החזק שלי
הוא יצא מהחדר וחיבק אותי, את עושה קידוש יפה, אבל אבא צריך לעשות קידוש לא אמא.
עשיתי קידוש, ובקושי הצלחתי להוציא את המילים מהפה.
הלגימה הראשונה מהגביע הגדוש הרטיבה את הפה שיבש, בירכתי אותם בלחש והתיישבנו לאכול.
הסעודה נגמרה מהר, והרגשתי שנכשלתי.
עד שיצאו שלושה כוכבים הספקתי לישון המון, לעשות שוב קידוש, ולשמוע את כל הטענות של הילדים על מציאות החיים "שגזרתי" עליהם.
עשיתי הכל כדי לתקן, אבל בתחושה שלי הכל התקלקל.
הילדים הרימו טלפון לאבא וסיפרו לו עד כמה השבת היתה קשה, וכמה מעליב זה שכולם יודעים שאמא שלהם עושה קידוש.
לי לא היה למי להרים טלפון במוצש כדי לשתף בתחושות הקשות.
עמדתי לשטוף כלים וזרם המים החמים הרשה לי לשחרר, וזרם דמעות שטף את פניי.
גם לי יש כאבים, אבל אני לא מתמודדת איתם.
אני כולי אחוזה בתחושה שמכאיבה לילדים, בתחושת השוני.
להיות עם כולם, אבל כלכך שונים מכולם.
בתוך תוכם הם יודעים שהם לא שונים, אבל הסטיגמה החברתית והשוני בסטטוס של ההורים הופך אותם לשונים בעל כרחם.
אתן קוראות את השורות האלו ולבכן, מן הסתם, נצבט. הסיטואציה המורכבת והמייסרת הזו נראית לכן בלתי אפשרית ומשתקת, אך מה אם אומר לכן שמדובר בדינמיקה כמעט שגרתית עבורי.
עבורי ועבור עוד מאות ואלפי נשים במצבי.
להיות אם חד הורית זה לקום בבוקר ולדעת שנוסף על האתגרים הפרקטים, כל חלק ביום ובחיים, כל אירוע, כל נקודת זמן, כל אינטרקציה וכל שיחה - טומנים בחובם פוטנציאל להתרסקות רגשית. לתאונה אמוציונלית. לכאב אינסופי.
המחיר של זה הוא עצום, גם אם מדובר ברע במיעוטו.
את מתהלכת בידיעה שגם אם המישור עליו את צועדת נראה חלק ויציב - המהמורה תופיע יש מאין ותשאב אותך אליה, פעמים רבות יחד עם הילדים.
ואחרי שכתבתי את זה, חשוב לי להדגיש שאני לא חיה בתחושת אומללות. בתוך כל הקושי ישנם רגעי חסד רבים שמצטרפים לידיעה התמידית והמנחמת: בנסיבות שכפו עלי החיים, זו הבחירה הטובה ביותר עבורי ועבורם.
ולא, אין הפי אנד. כלומר אני מתפללת כל יום שיהיה, אבל בינתיים אני ממשיכה במלחמת הקיום שלי. ומלחמת הקיום הזו, על רגעיה המשמחים והמעציבים, על כשלונותיה וניצחונותיה, מאפשרת לי להכיר את העולם לעומק. להבין אותו טוב יותר. לפגוש בטוב שלו ושל האנשים שמתהלכים בו.
בדיוק לפני שבועיים אירחתי בשת חברה במצבי. בהפרז מסויימת אומר שהגורל שלנו סימטרי ממש. מטבע הדברים דיברנו על ההתמודדויות והקשיים הרבים, לצד הזוויות המשמחות של החיים האלה.
התגלגלו הדברים כך שנעזרנו שתינו בארגון "אם הבנים". למי שלא מכירה, מדובר בארגון שמסייע לנשים במצבנו במישורים רבים, החל מעזרה טכנית וכלה במעטפת רגשית וחינוכית מקיפה לכל המשפחה.
בשלב מסוים עשינו שתינו "ספירת מלאי". ניסינו לשחזר כמה פעמים קיבלנו מענה וסיוע באמצעות המתנדבות של הארגון בשלל מצבים. למען האמת היינו קצת בהלם מהכמות ומהמגוון, ויותר מזה מהטבעיות שבה כל זה קרה וקורה.
"לא נעים לי שאני תופסת את זה כמובן מאליו", היא אמרה לי. "מצד שני, רק כי הם מצליחים לעשות את זה בטבעיות כזו המענה הוא כל כך אפקטיבי".
"ויודעת מה?", היא הוסיפה, "אם יש משהו יותר גדול מהמעשה עצמו זו הידיעה על זה שיש אנשים ונשים כאלו ביננו. דווקא בגלל מה שעברנו אנחנו זקוקות כל העת לתזכורת באשר לקיומו של צד מואר ומעניק בעולם".
כמה שהיא צודקת החברה שלי. כמה שהידיעה הזו נוסכת בי כוחות ומעודדת אותי כל הזמן. הרי יום אחד הכל ייגמר, ומהתקופה הזו אני אשאר עם הידיעה הזו והאמונה המתעצמת בטובן של הבריות. בחכמתן, בתובנתן ובעיקר בעיקר - בקיומן.
0 תגובות