הרביעי ביולי, 1946. העיר קילצה (Kielce) שבדרום-מזרח פולין. מלחמת העולם השנייה כבר הסתיימה, ומכונות ההשמדה הנאציות נדמו. יוסף פיינגולד, צעיר יהודי ששרד את תופת השואה, שב לעיר הולדתו יחד עם קומץ ניצולים נוספים, בניסיון נואש לאסוף את שברי חייהם ולהתחיל מחדש. אולם במקום נחמה, חיכתה להם אחת הטרגדיות המזעזעות ביותר של התקופה שלאחר המלחמה. המון פולני זועם, מוסת על ידי עלילות דם ואנטישמיות מושרשת, תקף את הניצולים. בפוגרום קילצה נטבחו באכזריות 42 יהודים ששרדו את היטלר, ו-50 נוספים נפצעו קשות. אך כל זה לא עצר את יוסף מלהמשיך, הוא השתקם, עבר לארה"ב והקים משפחה - כשהוא זורה חול בעיניהם של כל שונאי ישראל.
הסיפור של פיינגולד, כפי שתועד על ידי מכון שואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה (USC Shoah Foundation), מגלם בתוכו את המהות המצמררת של הקיום היהודי בגלות: רדיפה שאינה מסתיימת לעולם, סכנה קיומית המאיימת להגיח גם מתוך השלום לכאורה, ואבסורד היסטורי שבו הקורבן מואשם שוב ושוב. ומהו אם כן סוד ההישרדות של יהודים רבים כל כך?
ואכן, ישנו כוח על מיוחד בו התייחד העם היהודי, מנגנון הישרדות פסיכולוגי שאין שני לו בהיסטוריה האנושית. מנגנון זה לא היה חמוש בנשק חם, לא הסתתר מאחורי חומות בצורות, ולא נסמך על בריתות צבאיות. הנשק הזה היה מופשט, חמקמק, ובלתי ניתן להשמדה: ההומור.
הומור שחור: ימי שואה וגבורה
כדי להבין את עוצמתו של נשק זה, יש לחזור אחורה בזמן אל לב המאפליה. בלוק 11 במחנה ההשמדה אושוויץ כונה בפי האסירים "בלוק המוות". אל המקום המבעית הזה הוכנסו יוסף רוזנזפט ושני חבריו, לאחר שניסיון ההימלטות שלהם כשל. הם ידעו היטב כי נותרו להם בדיוק ארבעה ימים לחיות בטרם יוצאו להורג. השתיקה בתא הייתה כבדה מנשוא. לפתע, פנה יוסף אל חבריו, הביט על קירות הבטון החשופים, ואמר באנחה: "אנחנו הולכים להיות פה הרבה זמן. מישהו היה צריך להביא חפיסת קלפים - נוכל למות פה משעמום". יוסף רוזנזפט שרד לבסוף את השואה. הגישה הבלתי מתפשרת שלו, סירובו להיכנע לייאוש מוחלט, ויכולתו לשלוף בדיחה מול פניו של מלאך המוות, מתוארים כאחד הגורמים המרכזיים להישרדותו.
בדיחה יהודית מפורסמת אחרת, ששורשיה נטועים עמוק במזרח אירופה, ממחישה בצורה החדה ביותר את פרדוקס ההומור היהודי של הגלות:
גופתה של נערה צעירה נמצאת מתה בפאתי עיירה יהודית (שטעטל). טרם זוהתה הגופה, אימה איומה אוחזת בקהילה. ברור לכל כי אם יתברר שהילדה נוצרייה, תפרוץ מיד עלילת דם - הגויים יטענו שהיהודים שחטו אותה כדי להשתמש בדמה לאפיית מצות, ופוגרום אכזרי יפרוץ מיד. היהודים מסתגרים במרתף בית הכנסת, מבועתים, מחכים לגרוע מכל. לפתע, מתפרץ שמש בית הכנסת אל החדר, חסר נשימה אך קורן מאושר. "רבותיי!" הוא צועק, "יש לי חדשות נפלאות! הנערה הנרצחת היא יהודייה!".
ה"פאנצ'ליין" הזה נשמע לאוזן זרה כחולני, חסר רגישות ואפילו אנטישמי. אך כאן בדיוק טמון ה-DNA של ההומור היהודי: היכולת לייצר הומור עצמי סרקסטי ברגעים האפלים ביותר. ההבנה המצמררת שעבור קהילה נרדפת, טרגדיה אישית נוראה עדיפה על פני קטסטרופה קולקטיבית, היא שיעור מולדת שלם המקופל לבדיחה אחת. ההומור שימש כחוצץ קוגניטיבי, דרך להקטין את האימה לממדים שאפשר יהיה לשאת.
ואכן, אין מתאים מתקופה זו של ימי פורים, ימים שבהם ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, בשביל לעמוד במקצת על מעלה זו בה נתייחד העם היהודי. ובפרט עתה, שהצורר האיראני של דורנו אבד גם הוא. ועל אף שאנחנו בעיצומן של ימים לא פשוטים (מבצע 'שאגת הארי') עדיין ההומור לוקח חלק נרחב בשדה האזרחי ורבים בוחרים להתבדח על המצב, גם כשטילים מתעופפים מכל עבר.
ננסה לצלול אל מעמקי ההיסטוריה, הפסיכולוגיה והתרבות של ההומור היהודי. החל משורשיו התלמודיים והתפתחותו בשטעטל המזרח-אירופאי ספוג הדמעות, דרך הניתוח הפסיכואנליטי המעמיק של זיגמונד פרויד, ועד לגלגוליו המודרניים ב"רצועת הבורשט" (Borscht Belt) בארצות הברית, בניו יורק ובישראל של ימינו.
כך בונים חוסן: פסיכואנליזה, מזוכיזם ומסכת השליטה
ההיסטוריון והרב ברל ויין, שהיה בנו של הרב זאב ויין, מתלמידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב שמעון שקופ ושורד שואה בעצמו, הגדיר חוסן כ'יכולת לקבל את הטרגדיה והתבוסה, ובו זמנית להישיר מבט אל העתיד מתוך אמונה (אמונה דתית, המגולמת בדברי הנביאים כגון ירמיהו, ישעיהו ויחזקאל), ולשמר חזון אופטימי גם כשההווה חרוך'. חוסן זה ניכר במיוחד בדור שורדי השואה, דוגמת הרב אהרון קוטלר שהקים את ישיבת לייקווד בארצות הברית מאפס לאחר שהגיע כפליט ב-1941, או הרב שלמה יוסף כהנמן, הרב מפוניבז', שבחר להקים בארץ אימפריה של תורה שהוציאה מתוכה רבים מגדולי ישראל, חלף הקהילה שאבדה בשואה.
הפסיכולוגיה של החוסן מלמדת כי התמודדות עם טראומה מצריכה תהליך של "מנטליזציה" - היכולת להמשיג ולנסח את החוויה במילים, כדי למנוע ממנה לפורר את הנפש מבפנים. בהקשר הקהילתי הרחב, ההומור היהודי תפקד בדיוק ככלי המנטליזציה הקולקטיבי של העם. הוא סיפק את המסגרת המושגית לעיבוד הכאב הבלתי נתפס.
זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, הקדיש תשומת לב עצומה למכניקה הזו. בספרו המונומנטלי משנת 1905, "הבדיחה ויחסה ללא-מודע" (Der Witz und seine Beziehung zum Unbewussten), חקר פרויד עמוקות את ההומור היהודי, שכן דרכו ניתן היה לראות כיצד התת-מודע מייצר מנגנוני הגנה כדי לשלוט בדחפים, להפחית חרדה, ולשמר את הכבוד העצמי מול דיכוי חברתי ופוליטי. עבור פרויד, ההומור היהודי היה בבחינת מחווה והצדעה ליכולתו של העם היהודי להתעלות מעל תנאי הדיכוי באמצעות צחוק.
בדיחה יהודית קלאסית שפרויד ניתח עוסקת בשני סוחרים יהודים הנפגשים בתחנת רכבת. "לאן אתה נוסע?" שואל האחד. "ללמברג," משיב השני. הראשון מתפרץ בזעם: "שקרן! אתה אומר לי שאתה נוסע ללמברג כדי שאחשוב שאתה נוסע לקרקוב. אבל אני יודע שאתה באמת נוסע ללמברג, אז למה אתה משקר?!". לפי הניתוח של פרויד, ההומור כאן נובע מהאבסורד שבהגזמה פראית של חשדנות. הדבר משקף מציאות יהודית יומיומית של משא ומתן עסקי מורכב בסביבה עוינת, שבה נדרשת חשיבה לוגית מפותלת כדי לחזות את מניעיו האמיתיים של האחר. זוהי חשיבה שצמחה בבתי המדרש ובתלמוד, ועיצבה אינטראקציה המניחה תמיד כי קיים רובד נסתר של רמייה.
הומור עצמי - מזוכיזם או עליונות אינטלקטואלית?
סוגיה מרכזית בפסיכואנליזה של ההומור היהודי היא נוכחותו של יסוד "מזוכיסטי". התלמוד וההגות היהודית מעודדים מידה של ביקורת עצמית, אך ההומור לקח זאת למחוזות הלקאה עצמית של ממש. ד"ר מרטין גרוטיאן (Martin Grotjahn), חוקר בולט בתחום, טען בספרו מ-1960 ("פסיכואנליזה והבדיחה היהודית") כי הבדיחה היהודית מתחילה תכופות כהצהרה תוקפנית ופוגענית, אשר במקום להיות מופנית כלפי האויב או הגוי המדכא - מופנית פנימה, אל היהודי עצמו, באקט מזוכיסטי. המסר הסמוי לאנטישמי הוא מעין הקרבה: "אתה לא צריך לתקוף אותנו. אנחנו יכולים לעשות את זה בעצמנו, ואפילו טוב יותר ממה שאתה יכול". פסיכואנליטיקאי נוסף, אדמונד ברגלר (Edmund Bergier), כתב בספרו מ-1956 כי אפליה, עוני ומרירות החיים באירופה המזרחית נטעו ביהודים נטייה ל"מזוכיזם נפשי" אמיתי.
אולם קשה להשלים עם הפרשנות הזו להומור היהודי שתמיד ניחן בחן שקשה להגדירו כ'מזוכיזם', ואכן לא כל החוקרים פרשו זאת כך. תיאודור רייק (Theodor Reik), מבכירי תלמידיו של פרויד, שלל את גישת המזוכיזם הקליני והציג תיאוריה מעמיקה יותר. רייק טען כי המזוכיזם בבדיחה היהודית הוא בגדר זיוף מוחלט - "פסאודו-מזוכיזם". זוהי מסכה טקטית. היהודי המבזה את עצמו בפומבי אינו מפיק מכך סיפוק, והוא אינו יורד מהבמה כשהוא חש מושפל או רמוס. נהפוך הוא: המטרה הלא-מודעת של ההשפלה העצמית היא להשכין כבוד, לזכות באהדת השומעים, ובעיקר - להפגין עליונות אינטלקטואלית ולחשוף את איוולתו של המדכא. זוהי דרך הגנה, הקרבה וירטואלית הנעשית למען ההישרדות הפיזית והרוחנית.
פרויד ורייק תיארו זאת כ"אוסצילציה" (תנודה מחזורית) גאונית בין השפלה עצמית מדומה לבין "עליונות פרנואידית". היכולת של היהודי למתוח ביקורת סרקסטית וחסרת רחמים על עצמו, מעידה על שלמות מוסרית שאינה זקוקה לאישורו של המדכא. מסורת זו הדהדה עשורים רבים מאוחר יותר אצל יוצרים מודרניים. הקולנוען והקומיקאי וודי אלן, למשל, אמר: "הואשמתי לא פעם בהיותי יהודי שונא-עצמו. ובעוד שזה נכון שאני שונא את עצמי, זה ממש לא בגלל שאני יהודי".
הצחוק מבעד לדמעות: מהתנ"ך ועד לשטעטל
את ההומור היהודי אי אפשר להבין במנותק מהגיאוגרפיה וההיסטוריה שבהן הוא התגבש. חוקרים מצביעים על ההומור החבוי כבר בתנ"ך.
כבר בסיפור יוסף ואחיו אנו נפגשים בציניות מרירה. בעוד אחי יוסף כשהם משליכים את אחיהם לבור מפטירים: "וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". כמו כן, דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בדברי בני ישראל על ים סוף: "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר" (שמות יד יא). על ביטוי זה עומד הרש"ר הירש ומציין כי "אירוניה חדה זו, אפילו ברגע של פחד וייאוש שאין למעלה מהם, מציינת את חוש ההומור שהיא תכונה אופיינית של שבט יעקב בהיר השכל".
רוח זו של לעג מר מופיעה גם בעימותים שערכו נביאים כנגד מאמיני העבודה זרה. כך אליהו הנביא מהתל בנביאי הבעל על הר הכרמל בסרקזם חריף, כשהוא מציע לנביאי הבעל שמא אלוהיהם לא שומע את תפילתם ולכן "קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" כשאת 'וכי דרך לו' מסביר רש"י 'לבית הכסא'. גם בתוך הבית פנימה, האירוניה משמשת ככלי ניגוח, כפי שעשתה מיכל בת שאול לדוד המלך כשעקצה אותו על ריקודו: "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים" כשכוונתה כמובן 'נכבד' בלשון סגי נהור.
אל הדוגמאות הללו מצטרפים קולות נוספים המעשירים את המנעד ההומוריסטי המקראי: איוב, בעימותו מול חבריו המנסים להטיף לו מוסר, עונה להם בציניות מוחצת: "אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם, וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה", וגם שמשון הגיבור אינו מהסס להשתמש במשחקי מילים אירוניים גם לאחר קרב עקוב מדם, כשהוא מכריז: "בִּלְחִי הַחֲמוֹר - חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם" שהוא משחק מילים עם חמור וערימות (כמו 'חמרים חמרים' שבמכת צפרדע).
גם לכל אורך התלמוד אנו מוצאים את השימוש בהומור ככלי. כך למשל נהג רבה לפתוח איתו את השיעור בכדי לעורר התלמידים: "דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא" (שבת ל ע"ב). וכן במקומות רבים בש"ס כידוע.
אבל ההומור היהודי הושרש ככלי להתמודדות עם צרות בהמשך, דרך עולם ה"שטעטל" - העיירה היהודית בתחום המושב במזרח אירופה - שהיתה כור ההיתוך של הצחוק הזה. מציאות חייהם של היהודים במזרח אירופה בין המאות ה-17 וה-20 התאפיינה באיומים בלתי פוסקים. החל מגזרות ת"ח ות"ט, דרך חוקי הצאר הרוסי שדחקו אותם לחיים בעוני מרוד וללא זכויות אזרחיות, וכלה באנטישמיות ממסדית ואיום בפוגרומים.
הזיכרון הקולקטיבי היהודי שלנו רווי בטראומות עוד מימי הביניים: מסעות הצלב (הראשון ב-1096, השני ב-1147, והשלישי ב-1189) זרעו הרס בקהילות אשכנז כגון מגנצא, וורמייזא ושפיירא. במסע הצלב הראשון לבדו נרצחו אלפי יהודים, וקהילות הועלו באש. אירועים כמו עלילת הדם בבלואה (Blois) בצפון צרפת בשנת 1171, שבה נשרפו יהודים חיים על המוקד כשהם שרים "עלינו לשבח", צרבו עמוקות את התודעה ההיסטורית של חוסר האונים. משברים קיומיים נוספים, כמו מגפת דבר הבלוטות (הדבר הבובוני) שפקדה את קהילת פראג ב-1713 - שבה נדחסו 11,000 יהודים בגטו צפוף של 365 בניינים, והמגפה קטלה כ-30% מהאוכלוסייה תוך גזירות נוקשות מצד שלטונות הבסבורג שאסרו אפילו על קבורה ראויה - המחישו כי קיומו הפיזי של היהודי תלוי על בלימה. בעולם שבו אי אפשר להילחם בכוח הזרוע נגד מגפות או מול קוזאקים על סוסים, ההומור והלימוד הפכו לנשק היחיד שניתן להשחיז ללא הפסקה.
מתוך החשכה הזו קם ז'אנר אדיר של ספרות וקומדיה, ספרות זו הייתה מפעל עצום של שימור שפת היידיש והנפש היהודית אל מול רדיפות ומאמצי הטמעה תרבותית. דמויות מוכרות - השלימזלים תשושי הכוח, שלומיאלים נצחיים וילדים שנונים - עיצבו את מושג "הצחוק מבעד לדמעות" (Laughter through tears). וכך, ככל שהיתה האפלה כהה יותר, כך האירה אורו של ההומור את הדרך ליהודים שצעדו בה.
העוני המחפיר והמוות, שני האורחים הקבועים בכל בית יהודי במזרח אירופה, עברו עיבוד הומוריסטי בלתי פוסק כדי לשלול מהם את כוחם המאיים. בדיחה מפורסמת ממחישה זאת בעוקצנות אופיינית:
יהודי פונה לחברו העשיר ומציע: "בוא לגור בשטעטל העני שלי - זאת סגולה עבורך לחיי נצח." "לגור בשטעטל שלך?" תמה החבר בבוז. "איך בדיוק המעבר לשטעטל עני ומוכה רעב יעניק לי חיי נצח?" "פשוט מאוד," משיב הראשון, "אף אדם עשיר מעולם לא מת שם, רק עניים".
בדיחה אחרת תוקפת את פערי המעמדות וחוסר הסולידריות בתוך הקהילה פנימה, אלמנט שעזר לקהילה להעביר ביקורת מבלי להזדקק למערכות חוק ממוסדות:
שלמה יוצא לאסוף תרומות בשטעטל וחוזר אל הרב מאוכזב עמוקות. "רבי, אינני מבין," הוא מלין. "אני מבקש תרומות מכולם. העניים, שאין להם כמעט כלום, נותנים הרבה. והעשירים, שיש להם הכל, נותנים כל כך מעט. למה זה?" הרב מוביל את שלמה לחלון הזכוכית הפונה לרחוב. "מה אתה רואה?" שואל הרב. "אני רואה אנשים הולכים," משיב שלמה. לאחר מכן מוביל אותו הרב אל מראת פנים קטנה. "ומה אתה רואה כעת?" "אני רואה את עצמי," משיב שלמה. "הרי לך התשובה," אומר הרב. "שתי הזכוכיות זהות. אך ברגע שאתה מצפה אחת מהן במעט כסף, אתה מפסיק לראות אנשים ומתחיל לראות רק את עצמך".
המוסר ההשכל מועבר בחריפות וללא צורך בהטפת מוסר ארכנית.
האבסורד של הדלות מצוי גם בסיפורים קצרים ועוקצניים:
אדם עני מטייל ביער ופונה לקב"ה: "ריבונו של עולם, מה הם מיליון שנים עבורך?" "בני," עונהו בת קול משמיים, "מיליון שנים עבורי הן כהרף עין." "ומה הם מיליון רובלים עבורך, ריבונו של עולם?" "כאגורה שחוקה אחת." "אם כך," מתחנן העני, "אנא, תן לי אגורה שחוקה אחת שלך לפרק זמן של הרף עין." הקול מהשמיים משיב מיד: "בשמחה רבה. רק המתן הרף עין אחד".
התחכום כאן הוא הניצחון על הייאוש באמצעות הגיון מבריק, על אף שהמציאות הפיזית נותרת אומללה בדיוק כפי שהייתה.
הרשל'ה מאוסטרופולי: הולדתו של הלייץ היהודי
אם השטעטל היה מעבדת הניסויים של ההומור היהודי, הרי שהרשל'ה מאוסטרופולי היה המדען הראשי שלה. הרשל'ה, שחי בסוף המאה ה-18 ככל הנראה בבאלטה שבחבל פודוליה ולבסוף במדז'יבוז', הוא גיבור תרבות ופולקלור המגלם בתוכו את קולם של העניים, הנדכאים ואלו שהחברה והממסד הפנו להם עורף. במקור, כך מספרת האגדה, הוא פעל כשוחט קהילתי בעיירה אוסטרופול, אולם לשונו העוקצנית והסאטירה חסרת הרחמים שלו כלפי פרנסי העיר ומנהיגי הקהילה עלו לו במשרתו.
ההיסטוריה, שנוטה לעיתים לכתוב את עצמה כבדיחה, זימנה לו תפקיד יוצא דופן. הוא זומן לחצרו החסידית של רבי ברוך מטולצ'ין (ר' ברוך ממז'יבוז' - נכדו של הבעל שם טוב) שנודע במרה שחורה שהיתה שורה עליו לפרקים. תפקידו של הרשל'ה היה לשמש כ"ליצן החצר", ובעזרת הומור אבסורדי לרפא את הרב'ה מדיכאונותיו. הוא לעג לעשירים, עקץ את הפריצים, ובעיקר עשה צחוק מחוסר יכולתו שלו לפרנס את משפחתו.
הרשל'ה הונצח מאוחר יותר באין ספור דרכים שונות כשהמוקדמות שבהן הם ה'פמפלטים' (חוברות) ביידיש שהופצו באלפיהם עד אמצע המאה ה-20, שירים מאת איציק מאנגר ואפרים אוירבך, בקומדיה של "הלהקה הווילנאית" (Vilner Trupe) משנת 1930, בסיפור קצר של איסאק באבל ("שבת-נחמו" משנת 1918), ואף בספרי ילדים מודרניים של הסופר אריק קימל. הוא הושווה פעמים רבות לגיבורים עממיים עולמיים כמו טיל אולנשפיגל (Till Eulenspiegel) הפלמי או נאסרדין חוג'ה (Nasreddin Hodja) הטורקי וכמובן המקבילה של הרשל'ה בארצות המזרח - ג'וחא (הדמיון והשוני בין הדמויות הוצג במאמר בשם 'השוואה בין דמותו של ג'וחה לדמותו של הרשלה' מאת אביב אלפנדרי שזמין לקריאה ברשת). כולם משמשים כ"שוטים חכמים" שחושפים את צביעות החברה.
עלילותיו של הרשל'ה הן מופת של ניסיונות חוזרים ונשנים להשיג מטרה הישרדותית בסיסית: אוכל. כך למשל באחד הסיפורים הידועים ביותר:
הרשל'ה העני נכנס למסעדה ומזמין שתי לחמניות. כאשר בעל הבית מגיש לו אותן, הרשל'ה מביט בהן, ממלמל שהוא מתחרט, ומבקש במקומן שתי סופגניות. בעל הבית מגיש את הסופגניות. הרשל'ה אוכל אותן בתאווה ופונה לצאת. "רגע אחד," עוצר אותו בעל הבית, "לא שילמת לי על הסופגניות!" "אבל נתתי לך שתי לחמניות תמורתן," משיב הרשל'ה בפליאה. "אבל גם על הלחמניות לא שילמת!" צועק בעל הבית. "נו, בוודאי שלא שילמתי," עונה הרשל'ה בניצחון לוגי. "הרי לא אכלתי אותן, נכון?" והולך לדרכו.
הסיפור מדגים פלפול יהודי קלאסי (הלוגיקה היהודית שחוקר ההומור אדיר כהן מצביע עליה כמאפיין מרכזי) שנעשה בו שימוש חילוני לחלוטין לצורך הישרדות.
סיפור קלאסי אחר מראה כיצד הרשל'ה משתמש באיומים מוסווים כדי להפחיד את סביבתו שלו. כפי שהיו עושים הגויים באותם הימים.
הרשל'ה מגיע לפונדק ביום קר וסגרירי. הפונדק נטוש מאורחים, ורק אשת הפונדקאי נמצאת במקום. הרשל'ה הקרוע, הרעב והמלוכלך דורש ממנה אוכל. בעלת הבית מביטה ביצור העלוב שלפניה, מבינה שאין בידיו פרוטה, ואומרת בקרירות: "אני מצטערת, המטבח סגור." הרשל'ה נועץ בה מבט אפל ואומר בטון מאיים: "אם כך, גברתי, לא מותירה לי ברירה. אני איאלץ לעשות בדיוק את מה שאבא שלי עשה!" אשת הפונדקאי, אחוזת פלצות מהזר המרופט והמאיים שנמצא איתה לבד בבית, ממהרת אחוזת אמוק למטבח, מכינה לו ארוחת מלכים של בשר ויין, ומגישה לו אותה ברעד. לאחר שהרשל'ה מסיים לזלול עד תום, היא ניגשת אליו בזהירות ושואלת בקול רועד: "אדוני... מה בדיוק עשה אבא שלך כשאמרו לו שהמטבח סגור?" הרשל'ה מחייך תוך שהוא מנגב את פיו: "אבא שלי? כשלא רצו לתת לו אוכל, הוא פשוט הלך לישון רעב".
גם בענייני הלכה ידיו רב לו:
פעם נתקל בעיר אחת בהלך ששאל אותו אם הוא יכול, לפי מצבה של הלבנה באותו הלילה, לקבוע אם מותר לומר כעת את ברכת קידוש לבנה או לא? "אינני מקומי!", ענה לו הרשל'ה בקול מתנצל.
מעניין לציין כי הקישור בין הרשל'ה לחצרו של רבי ברוך ממז'יבוז' נשען בעיקר על כתביו של אברהם בר גוטלובר - משכיל שהיה ביקורתי כלפי החסידות. בין יתר הסיפורים על הרשל'ה כתב גוטלובר גם סיפור דרמטי על סופו של הרשל'ה לפיו במהלך שהותו במז'יבוז' הרשל'ה סיפר בדיחה על חשבון רבי ברוך, בדיחה שנתפסה כחציית גבול של ממש ולא רק כהלצה. הרבי, כך לפי הסיפור, ראה בכך פגיעה בכבודו ובסמכותו, ובתגובה הורה לחסידיו 'להשליך את הליצן מכל המדרגות'. הרשל'ה אכן הושלך מגג המבנה, נפצע אנושות ומת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן.
אך אמינותו של סיפור זה מוטלת בספק. מאחר שאין לגרסה זו כל חיזוק במקורות נוספים, חוקרים בני זמננו, ובראשם דוד אסף, רואים בה עדות פולמוסית שנבעה ממקום של התנגדות לחסידות ולא תיעוד מהימן.
בנוסף, נעשה גם ניסיון מודרני לזהות את קברו של הרשל'ה סמוך לקבר הבעל שם טוב, ניסיון שהוביל להקמת מצבה הנושאת את שמו לצד תארי כבוד בבית העלמין במז'יבוז' בשנת 2000. אך גם על אמיתת עובדה זו קמו מערערים ודוד אסף ציין כי בהמשך ביקר במקום וראה שהמצבה הוסרה.
(יש מקום רב לציין כאן את מקומה של העיר הנודעת ב'חכמיה' - חלם. תולדותיה וקורותיה הם סיפור מרתק שראוי להקדיש לו כתבה בפני עצמה ועוד חזון למועד).
נשק אל מול הממסד המדכא: מהצאר ועד למגפות ההווה
ההומור העצמי לא כוון רק כלפי הקהילה פנימה, אלא שימש כנשק של התנגדות פוליטית ותרבותית מול הרשויות המדכאות. זוהי דרך החלש להגחיך את העוצמה של החזק, לנצל את חוקי המערכת נגדה, ולשרוד כנגד כל הסיכויים.
הנה דוגמה לבדיחה רוסית ותיקה:
יהודי עני שמחליק ונופל אל מי האגם הקפואים. הוא מתחיל לטבוע וצועק לעזרה בכל כוחו. על החוף עומד קהל, ובתוכו קבוצת חיילים בצבא הצאר. איש מהם אינו נוקף אצבע; חלקם אף צוחקים למראה ה"ז'יד" הטובע. כשהיהודי מבין שחייו מסתיימים, הוא מגייס את שארית נשימתו, מזדקף אל מעל קו המים וצועק במלוא גרונו: "הלאה עם הצאר! מוות לצאר!". בן רגע, מזנקים החיילים הרוסים אל המים הקפואים, שולים את היהודי החוצה, קושרים אותו וגוררים אותו לכלא בגין בגידה במלכות. הפקרת חייו הייתה מעשה מקובל, אך חילול כבוד הצאר היה עילה להצלה (שתוביל למאסר, אך קודם כל לחיים).
התנגדות זו המשיכה עמוק אל תוך העידן הקומוניסטי של ברית המועצות, שם הדת, הציונות ושפת העבר (העברית) דוכאו באכזריות והוגדרו כעבירות חמורות נגד המדינה. ההומור הפך למנגנון של מרי אזרחי סמוי. בדיחה מאותה תקופה הולכת כך:
פיינבלט, יהודי קשיש, יושב שליו על ספסל בפארק במרכז מוסקבה, וקורא בגלוי עיתון בשפה העברית. שוטר סובייטי, שנדהם מעזות המצח, ניגש אליו בכעס ונוזף בו על קריאת השפה "המקוללת" של האויב הציוני. "אני רק לומד, חבר קצין," מסביר פיינבלט במתיקות. "אני לומד עברית כדי שכאשר אמות ואגיע לגן עדן, אוכל לדבר בחופשיות עם המלאכים." השוטר מגחך בלעג: "ומה יקרה אם תמות ותגיע דווקא לגיהנום?" פיינבלט מושך בכתפיו באדישות ואומר: "שום בעיה. רוסית אני כבר יודע".
גמישותו של מנגנון ההומור הזה מרשימה, שכן היא אינה תלויה רק במשבר פוליטי או אנטישמי. גם אל מול משברים עולמיים של מגפות ואסונות טבע, ההומור היהודי מתעורר לחיים כמו רפלקס טבעי. כפי שהיהודים בפראג התמודדו עם מגפת הדבר ב-1713, כך התגייסה הקהילה היהודית בעידן הקורונה (COVID-19). עם פריצת המגפה ב-2020 והסגרים המוחלטים שאפפו את העולם בחרדה, רבנים, קומיקאים ואנשי תקשורת החלו להפיץ באופן מיידי קומדיה ככלי התמודדות.
כך קרה שאיש ה-IT והסופר מרטין בודק הגדיל לעשות ופרסם "הגדת קורונה", שבה שיכתב את ארבע הקושיות לרוח התקופה. בין השאלות הופיעו פנינים כגון: "האם מישהו באמת צריך לשאול למה הלילה הזה שונה מכל הלילות?" ו"האם הייתם בבידוד כל כך הרבה זמן, ששכחתם בכלל למה אתם בבידוד מלכתחילה?". באותה עת, קומיקאי אחר, מנדי פלין, נשכר על ידי משפחות כדי לעמוד על גב משאית שנסעה ברחובות קראון הייטס (ברוקלין) ולעשות סטנדאפ לתושבים שהציצו מחלונותיהם, או להופיע בשיחות זום לכיתות ז' כדי לספק "הפוגה קומית". "אני מוכן להתערב שצחוק יעיל יותר מהידרוקסיכלורוקווין", התבדח פלין, והוסיף ברצינות: "והיהודים יודעים זאת מאז תחילת הימים".
מהגלות לאלפים היהודיים: לידתה של "רצועת הבורשט"
בתחילת המאה ה-20, בעקבות גלי הגירה עצומים שנסו מאימת הפוגרומים והעוני באירופה, פגש ההומור היהודי מציאות חדשה ומסנוורת: אמריקה. ניו יורק קלטה מיליוני מהגרים. "הלואר איסט סייד" הפך למרכז צפוף באופן מחריד (למעלה מ-500 איש לדונם, צפיפות גדולה יותר מזו של כלכותה כיום), והמהגרים נאבקו למצוא פרנסה ושלווה. ככל שהדור השני והשלישי החלו לטפס בסולם הסוציו-אקונומי אל עבר מעמד הביניים, הם חיפשו מפלט מהחום הניו-יורקי המעיק בקיץ וממגפת הפוליו שאיימה על ילדיהם.
אולם אמריקה, ארץ החופש, לא פתחה את שעריה לחלוטין. אתרי נופש רבים בארצות הברית הנהיגו באותן שנים מדיניות אנטישמית של הפרדה והדרה, וסירבו לארח יהודים. בתגובה, יצרו היהודים גן עדן אסקפיסטי משלהם: "רצועת הבורשט" (The Borscht Belt) או בשמה האירוני "האלפים היהודיים". זהו כינוי לאזור למרגלות הרי הקטסקילס במדינת ניו יורק (בעיקר במחוזות סאליבן ואלסטר), ששפע בין שנות ה-20 לשנות ה-60 במאות מלונות, אתרי נופש מפוארים (כמו גרוסינגר'ס, קוטשר'ס והקונקורד) ומושבות של קוטג'ים קטנים (Bungalow colonies) שבהן שהו נשים וילדים במשך השבוע, בעוד האבות הגיעו מהעיר רק בסופי השבוע. השם "רצועת הבורשט" נטבע ב-1933 על ידי עורך מגזין "וראייטי", אבל גרין, בהשראת מרק הסלק המזרח-אירופאי המסורתי ובפרפרזה קומית על מונחים אמריקאים כמו "רצועת התנ"ך" (Bible Belt).
בחדרי האוכל הענקיים ובמועדוני המפגש הליליים של מלונות הקטסקילס נולדה הקומדיה האמריקאית המודרנית. צפיפות הקהל והצורך העז בבידור הולידו דור של קומיקאים יהודים שעיצבו שפה חדשה: דינמית, אגרסיבית, מהירה כקליע ורוויה בהלקאה עצמית מעודנת. מה שהפך בהמשך לצורת הסטאנד-אפ המוכרת לנו כיום.
ההומור של ה"בורשט בלט" התבסס על מה שמכונה "Rapid-fire one-liners" (שורות מחץ נורות בצרורות). הנושאים נעו סביב חרדות של עולים חדשים, אוכל, אימהות יהודיות וחיי נישואין לוחצים. קומיקאי יהודי בשם הני יאנגמן הטביע את משפט המחץ שהפך למוכר ביותר בארה"ב - "קחו את אשתי... בבקשה!" (Take my wife – please!), ששיקף את הקצב התרבותי של התקופה: תלונה קיומית הממוסגרת כבדיחת בזק.
הקומיקאי מילטון ברל נהג להציג אנקדוטה הממחישה את האובססיה החדשה של היהודי האמריקאי להצלחה ולביטחון כלכלי כפיצוי על תחושת ארעיות:
גבר נפגע ממכונית בעת חציית כביש בבוורלי הילס. הוא שוכב מדמם על האספלט. אישה מזדמנת רצה אליו בבהלה כשהיא שואלת בדאגה: 'האם נוח לך?' (Are you comfortable?). הגבר נאנח, פוקח עין אחת ועונה: 'אני מרוויח לא רע' (I make a decent living)". משחק המילים על "Comfortable" (שפירושו באנגלית גם 'מבוסס כלכלית') לועג לסדר העדיפויות שבו הישרדות פיננסית חשובה יותר מהקיום הפיזי עצמו.
ההופעות בקטסקילס לא היו רק בידור, אלא טקס קולקטיבי שאפשר ליהודים להיות יותר "אמריקאים" תוך שימור המורשת היידישית. הקומיקאי היהודי-אמריקאי ג'קי מייסון, שלקח את מסורת זו לבמות ברודווי בשנות ה-80, הדגים זאת היטב במופעיו. הוא לא היסס לתקוף פוליטיקאים ("אנשים אומרים שלא כדאי לי להיטפל לניקסון"), אך תמיד שמר את החצים המושחזים ביותר לעמו שלו: "כל יהודי אוהב לאכול... שני שלישים מהעולם מורכבים ממים, והשאר זה יהודים שאוכלים במסעדה".
עם עליית תעשיית התעופה (טיסות סילון זולות לפלורידה ופוארטו ריקו), ביטול ההדרה האנטישמית באתרי נופש אמריקאים אחרים, ושילובן של נשים בשוק העבודה, החלה שקיעתה של רצועת הבורשט בשנות ה-60 וה-70. אולם, הקומיקאים שיצאו משם לא נעלמו. הם נדדו לתוככי ארה"ב והשתלבו בתעשיית הבידור במהלך שהוביל את ההומור היהודי היישר אל לב ליבו של המיינסטרים האמריקאי.
הצבר הישראלי וההומור הבועט: המהפכה הישראלית של הצחוק
בעוד שבארצות הברית ההומור היהודי פרח מתוך חרדה מפני התבוללות והטמעה, במדינת ישראל כשהוקמה התרחש תהליך הפוך בתכלית שהוליד זן חדש לחלוטין של הומור. ישראל הצעירה, מדינת לאום המבוססת על האתוס של ה"צבר" הציוני - איש האדמה השרירי, הלוחם הנועז שעובד את השדה ומגן על גבולותיו - בזָה באופן פומבי ל"הומור הגלותי". הומור השטעטל נתפס בעיני דור המייסדים כמבטא חולשה, הלקאה עצמית נרפית וקורבנות כנועה של אנשים שמחכים למשיח במקום לאחוז בנשק. מנגנון ההגנה שכלל ביזוי עצמי במטרה לפייס את האנטישמי, לא היה רצוי בחברה שהחליטה לנהל את גורלה. צמח צורך ב"הומור ישראלי" מובהק - הומור של ביטחון עצמי, קבוצתיות (הפסקת הפחד מנידוי) ואפילו חיספוס ויהירות.
הגיבור התרבותי שגשר על התהום שבין הגלות למזרח התיכון היה הסופר והבמאי אפרים קישון. קישון, שנולד בבודפשט בשם פרנץ הופמן, שרד את השואה, הצליח לברוח ממסעות המוות לכיוון מחנה ההשמדה סוביבור, והסתתר עד סוף המלחמה, בחר בארץ במודע לשנות את שמו לפרנץ קישהונט, ומאוחר יותר לאפרים קישון. אף על פי שהיה ניצול שואה, קישון כמעט ולא עסק בטראומת השואה בכתביו (הוא לא רצה להיות מזוהה קורבנית עם האירוע בתרבות הישראלית). במקום זאת, הוא ייבא את זווית הראייה של ההומור היהודי הציני והמפוקחת מאירופה, אך כיוון את חצי הסאטירה שלו פנימה - אל עבר האבסורד של מדינת ישראל עצמה: הבירוקרטיה האטומה של מפא"י, הקליטה הקלוקלת של העולים ("סאלח שבתי"), הממסד הפקידותי המסורבל ("תעלת בלאומילך") ופערי התרבויות. קישון הבין שהצחוק שפעל נגד הקוזאק הרוסי, יפעל היטב גם נגד הפקיד במשרד הפנים או השוטר הישראלי, תוך שהוא מאיר את הצבר באור אנושי ונלעג לעיתים. הוא ניסח חוק ברזל של ה'הומוריסטנים': "בצעירותם הם רעננים וחצופים... בזקנתם הם פילוסופיים ומאבדים את קוראיהם, אך הדורות הבאים שבים ומגלים אותם".
בשנות ה-60 וה-70 שלטה בישראל קומדיה שיתופית ששיקפה את המבנה בחברתי האחיד. היו אלו שלישיית הגשש החיוור למשל שעשו היסטוריה ונכנסו להוויה הישראלית כשהם טובעים מטבעות לשון ופתגמים ייחודיים כשרבים מהם מבוססים על המקורות. הם לא היו סטנדאפיסטים שעומדים לבד מול קהל, אלא יצרו מערכונים ששיקפו הווי של קבוצה. זו הייתה תקופה שבה החברה הישראלית עדיין חיפשה קונצנזוס - משהו גדול שיאחד אותה תחת חברה אחת עם בדיחות משלה.
בעשורים שלאחר מכן, הסטנדאפ בישראל הפך לתעשיית ענק הממלאת אולמות. ממועדונים קטנים, דרך אולמות עירוניים, ועד לסולד-אאוטים בהיכלי ספורט - אך הסגנון שלה השתנה והיא נעשתה יותר 'בינלאומית' ופחות ישראלית כבעבר. כבר לא תמצאו קומיקאי שמתבסס על פסוקים מהתנ"ך או מושגים מהיהדות כפי שעשו בעבר. האנגלית השתלטה וההומור נעשה גלובלי עם מעט התמקדות במאפיינים ישראליים יומיומיים. ובכלל, כיום, בעידן הרשתות החברתיות כמו אינסטגרם וטיקטוק, תקופה שבה קומיקאים נאלצים להתחרות על טווח קשב של סרטונים בני דקה, הסטנדאפ מאבד יותר ויותר מהאכויות שלו ונעשה לכזה שמנסה להצחיק בכל מחיר - גם במחיר של ירידה בעומק והומור רדוד.
שורת הפאנצ' ליין - הניצחון שמעבר למילים ולמוות
מסע אל נבכי ה-DNA של ההומור היהודי מגלה תמונה עמוקה, אבסורדית ומרגשת. הומור זה אינו מקבץ מקרי של בדיחות קלילות שנאמרו כדי להעביר את הזמן בין מלחמה לפוגרום, אלא הוא-הוא מנגנון ההישרדות המשוכלל ביותר - "נשק יום הדין" התרבותי של העם היהודי. במקומות שבהם לא היו ליהודים צבאות מגנים, חומות מבצר עבות, אמצעי הגנה טריטוריאליים או זכויות אדם ופוליטיקה חופשית, עמדה להם חדות המחשבה והיכולת המבריקה להפוך את החרדה לבדיחה.
כאמור, פרויד ורייק זיהו את הגאונות הפסיכולוגית הטמונה ביכולת להשפיל את עצמך רק כדי לרומם את רוחך כנגד מדכא נטול דמיון. המזוכיזם כביכול היה תמיד מסווה לעליונות תבונית. בשטעטל שימרו את "הצחוק מבעד לדמעות" כהכרזה פילוסופית על מהות הקיום היהודי. הרשל'ה מאוסטרופולי ויתר הבדחנים היהודיים הדומים לו הניחו את היסודות לתרבות שבה הדלות החומרית ניגפת מפני העושר המילולי והעורמה האינטלקטואלית.
מן הקרון החשוך אל האוקיינוס החדש, כאשר ארז ההומור הזה את מזוודותיו והיגר לאמריקה, הוא התיישב בהרי הקטסקילס ("רצועת הבורשט"), ומשם תרגם את חרדת הקיום בשטעטל לקצב מסחרר של קומדייה שנונה. ובישראל - הוא סגר מעגל. הוא התנער מהגלות בין האומות דרך הסאטירה של אפרים קישון שניצח את הנאצים בכך שסירב להתייחס אליהם בכתביו אלא ביקר את הבירוקרטיה הישראלית, והבשיל לכדי הומור חברתי אותנטי וישראלי מאוד אצל הגששים. גם כיום, הסצנה הנוכחית בישראל, שיש לה גם ביטוי חרדי באופן מעניין, אינה קורבנית אלא בוטחת, קופצנית, ולעיתים גם אגרסיבית, אך בבסיסה טמון אותו גן קדמון שמתבונן במציאות ויודע שכל טרגדיה היא חומר הגלם של הפאנצ'ליין הבא.
כפי שלימדה אותנו חבילת הקלפים הבלתי קיימת של יוסף רוזנזפט באושוויץ, ואמרתו של השמש על הנערה הנרצחת שהתגלתה כיהודייה - התרבות משתנה, השפות מתחלפות מיידיש ועברית מקראית לאנגלית ניו-יורקית ועברית ישראלית של טיקטוק. אולם, העיקרון המכונן נותר בעינו: מי שמסוגל להתבונן לאסון ולמוות ישר בעיניים ולפרוץ בצחוק סרקסטי ובלתי מתפשר - הוא, ורק הוא, יישאר לעמוד אחרון על הבמה כדי לספר את הבדיחה לדור הבא.
מקורות:
לצורך הכנת הכתבה נעזרתי בחיבורים שונים העוסקים בהומור היהודי, בניהם:
ההומור של עם ישראל לדורותיו - מאת אדיר כהן
ספר הבדיחה והחידוד - מאת אלתר דרויאנוב
על קברו של הרשלה מאוסטרופוליה - דוד אסף, בלוג עונג שבת, יום שני, 19 בספטמבר 2011
וכן ערכים רלוונטים בויקיפדיה ומאמרים בנושא ההומור היהודי באתרים שונים.
0 תגובות