ידידות או בדידות: איך הנישואין תורמים לחיינו

יש את ה"ביחדיות" ויש את ה"לבדיות", אך הבדידות שונה מהם בתכלית. היא מסמלת עצב, משפיעה על חיוניות ומובילה לחוסר חיות. הבדידות אף מוכחת במחקרים רבים כמשפיעה לרעה על בריאות האדם.

הודות לחוקרים כמו לואיס וורבורג וג'יימס האוס מאוניברסיטת מישיגן, אנו יודעים כי נישואין לא מאושרים, בדידות בנישואין, יכולים להגביר את הסיכוי לחלות ואף לקצר חיים.

לעומתם, אנשים הנשואים באושר מאריכים חיים ואף נשארים בריאים יותר מזוגות גרושים ואלמנים, או זוגות שאינם חיים באושר ועל אף היותם נשואים, מרגישים בודדים. בעצם, כשאדם מגיע למצב של בדידות, בין אם נכפתה עליו ובין אם בחר בבדידות ונמנע מלחבור להתמודדות עם בן/בת זוג, הוא גוזר על עצמו בכך חידלון שמחת חיים.

"לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית, ב', י"ח). הנישואין תורמים לאדם במישור הפיזי, הרגשי והרוחני.

בפיזי – הם פותרים את בעיית קיומו של המין האנושי, אך הבאת ילדים לעולם לבדה אינה מבטיחה קיום זה, שכן יצור אנושי זקוק לטיפול חם ואוהב.

ברגשי – שהרי האדם מטבעו הוא יצור חברתי, חיי בדידות ימנעו ממנו למצות את מלוא יכולותיו. על מנת לממשם נדרשים יחסי גומלין עם סביבתו. בעוד נישואין מוצלחים מעניקים לאדם חברה נעימה, משחררים אותו מבדידותו ומאפשרים לו את התהוותו וקיומו של הקשר הרגשי העמוק ביותר הקיים בין בני אנוש, "קשר אהבה בין איש לאשה".

ברוחני – שהאדם נברא לעשות רצון ה' יתברך. לכך הוא צריך, בין היתר, להתגבר על האנוכיות שיש בו מטבעו ולעבוד על מידותיו. המקום האופטימלי למימוש והשגת מטרות אלו הוא בזוגיות, בין האיש לאשה.

כך שזוגות ברמת אינטגרציה גבוהה לא רואים את צרכי העצמאות שלהם ואת צרכי ה"יחד" שלהם ככוחות נאבקים ולא כקונפליקט ביניהם, אלא האוטונומיה והאינטימיות כרוכות זו בזו כהיבטים טבעיים של אישיותו של כל אחד משניהם, כל זאת מבלי לחשוש או להרגיש מאוימים ע"י הצד השני.

גם בספרה "טובים השניים מן האחד" מתארת פרופ' קלייר רבין את הפרדוקס הקיים בעצם הניסיון לשדך ולזווג שניים שכל אחד מהם ישות עצמאית נפרדת ואישיות מובחנת, ולהפוך אותם ל"גוף אחד".

יותר מידי לבד זה "נתק" ויותר מידי ביחד זה "חנק", יש למצוא את האיזון שבכל פעם משתנה מחדש ובלבד למצוא את הדרך לחיות ביחד ולא לבחור בבדידות.

כותבת המאמר היא יועצת זוגית, פסיכותרפיסטית ומנחת סדנאות.