פרק 8 ואחרון: פריז, תחילת המאה ה-17. ד"ר אליהו מונטלטו, רופא המלכה הצרפתית, יוצא בשבת מביתו ועולה למרכבה מפוארת, ונוסע ברחובות פריז בגלוי לעיני כל עם כיפה על ראשו, כמו שעשה כל חייו כדי לבקר שרים חולים בחצר המלוכה. לא עבר זמן רב עד שהדבר הגיע לאוזני בני קהילתו, וחלקם נדהמו עד עמקי ליבם.
"הליצנים" של מונטלטו
מונטלטו עצמו מתאר ביומנו את מה שקרה: "ליצנים שמגנים לכתי בשבת במרכבה". ומי היו אותם ליצנים? לא גויים ולא אויבים מבחוץ אלא יהודים ואנוסים לשעבר מתוך קהילתו שלו, ואפשר להבין אותם.
מונטלטו היה ידוע בקהילה כלוחם חסר פשרות למען שיבה מלאה ליהדות, הוא שלח מכתבים חריפים לקרוביו בפורטוגל שדחו את בריחתם, דרש מהם לעזוב את "ארצות העבודה הזרה", לא סבל תירוצים, לא קיבל "יהודי בלב", ודרש מאחרים מסירות נפש. וכעת, הוא נוסע בשבת בכרכרה מפוארת ברחובות פריז.
בעיני אותם אנוסים ששילמו מחירים כבדים, שעזבו רכוש ומשפחה, שהסתכנו בדרך, ההיתר של מונטלטו נראה כפלפול משפטי מתחכם שנועד להכשיר חילול שבת מטעמי נוחות אישית וקרבה לשלטון.
- היהודי האנוס שקיבל פטור מהאפיפיור לעבוד בשבת והיתר להתפלל במנין
- הרופא היהודי שפיצח את רפואת הנפש והחולה שהאמין שהוא עשוי מזכוכית
- גופת הרופא שחונטה כדי להביאה לקבר ישראל וציור הקבר שעורר הדים
- "ההתעקשות להישאר נוצרים כלפי חוץ - חולשת אופי או אופורטוניזם" | המאבק באנוסים
- החכם שנעמד לצדו של הרופא שלעג לקבלה וחטף מכתב מחאה חריף
- המחלוקת הסוערת שאילצה את ראש החכמים בצפת להימלט על נפשו
- המדרש העתיק והפיוט מהגניזה בקהיר - נפגשו על הבמה בחג השבועות באמסטרדם
הארכיטקטורה ההלכתית
מונטלטו כתב תשובה הלכתית מפורטת ואחת המרתקות שנכתבו בתקופתו. הוא פירק את השאלה לגורמים שלב אחרי שלב, ופתח בסילוק שאלת "שביתת בהמתו", שהרי הבהמה והנהג שייכים לגוי ואין כאן בעיה מצד זה. האתגר האמיתי הוא איסור הוצאה, וכאן הוא נשען על הכלל התלמודי במסכת שבת (צ"ד ע"א): "החי נושא את עצמו", ועל המשנה שקובעת כי "המוציא את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו" - ומסקנתו ברורה: הקרון טפל לחלוטין לאדם היושב בו, ועל כן אין כאן משא האסור בהוצאה מן התורה, ועוד, פריז המוקפת חומה ודלתותיה ננעלות היא "רשות היחיד גמורה" מן התורה.
אחר כך עבר לאיסור דרבנן, שכן איסור רכיבה על בהמה נובע מגזירת שבות, "שמא יחתוך זמורה", אבל מונטלטו, ברוח הרציונליזם הספרדי, קבע נחרצות כי "בשנתבטל טעם הגזירה אין צריך מנין אחר להתירו", וכיוון שהגוי נוהג את הבהמה ברצועות מוכנות החשש מופקע מעיקרו.
ולא רק זה, הוא הוסיף ניתוח טכני-הנדסי מפורט. האדם יושב בקרון, הקרון עומד על גלגלים, הגלגלים מחוברים לעצים, העצים לרצועות ולבהמה, וזהו מצב של "צידי צידי צדדין" - ריחוק כה רב מהבהמה עצמה שמעולם לא נגזר עליו איסור, ולגיבויו הביא את דברי "ספר התרומה" ומהרי"ק המפורשים.
כל המוסיף - גורע?
מבחינה למדנית היה הדיון יכול להסתיים כאן - אין איסור דאורייתא, אין איסור דרבנן, הנסיעה מותרת לחלוטין. אבל מונטלטו לא עצר שם, והוסיף קומה שלישית שלמה של צידוקים הקשורים לשעת הדחק.
הוא כתב שהליכה ברגל בבוץ פריז תזיק לבריאותו, שהליכה מרובה היא עינוי הדוחה "שבות" דרבנן, שסירוב לבקר שרים חולים מסכן את חייו ואת חיי קהילתו מטעמי "דרכי שלום ואיבה", ושהופעה בבגדים מלוכלכים פוגעת ב"כבוד הבריות." לכאורה, לשם מה כל זה? אם כבר הוכחת שאין שום איסור, למה להוסיף טיעוני "שעת הדחק" שרק מחלישים את הטיעון הראשי וגורמים להיתר להיראות כתירוץ מאולץ?
ידידי הרב מרדכי יעקובוביץ, חוקר תורני ומטפל רגשי החוקר את הגותו של מונטלטו, טוען שהתשובה פשוטה: מונטלטו לא כתב את התשובה הזו ליושבי בית המדרש אלא לאותם "ליצנים", כי הם לא טענו שמבחינה הלכתית הנסיעה אסורה, אלא טענו משהו אחר לגמרי: "גם אם אתה מתיר מבחינה הלכתית אתה לא בסדר, אתה דמות שמנסה להחזיר בתשובה, ומבחינה ציבורית זה לא מתאים", ולכך יצא מגדרו מונטלטו והוסיף קומה שלמה של צידוקים בשעת הדחק כדי לסתום את הטענה המוסרית, לא רק ההלכתית.
וזהו בעצם סיפורו האמיתי של הפסק, מנהיג שדרש מאחרים מסירות נפש ומצא את עצמו נדרש להצדיק את עצמו בפני אותם אנשים, שלא יכול היה פשוט לומר "מותר" ולסגור את הדיון, אלא היה חייב לשכנע לא רק הלכתית, אלא גם מוסרית.
תשובת החכם מונטלטו היא עדות חיה לדינמיקה שבין הלכה, מנהיגות ודעת קהל, והיא מראה כיצד פוסק גדול נדרש לעיתים לעטוף טיעון הלכתי מוצק במעטפת של "שעת דחק" ו"פיקוח נפש ציבורי" - לא משום שההלכה דורשת זאת, אלא משום שהמנהיגות מחייבת זאת, שכן האיש שעמד מול מלכת צרפת עם כיפה על ראשו ודרש מהאפיפיור שיתן לו אישור לשמור שבת - נאלץ עכשיו להסביר לבני קהילתו מדוע הוא עצמו נוסע בשבת, וחריפות למדנית, רציונליזם פוסקני, ותבונה פוליטית מעמיקה, כולם נפגשו בתשובה הלכתית אחת שנכתבה בפריז לפני ארבע מאות שנה.
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים 'המקומות הנדירים הקדושים והרטובים', 'עזה מאז ולתמיד', 'המקומות הקדושים בלבנון', ו'סודות המכבים' | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות