אישה שיוצאת מותשת, רועדת וחיוורת משיעור ספינינג אינטנסיבי בשעה חמש בבוקר; גבר שממשיך לרוץ עוד ועוד קילומטרים רק משום שהמרחק המקורי "לא הרגיש לו מספיק", או נער שמתחיל את כל מסלול הריצה שלו מהתחלה רק משום ששעון הכושר שלו חווה תקלה רגעית, שכן מבחינתו "אם זה לא תועד – זה לא קרה".
במבט ראשון, החברה שלנו תביט בשלושתם בהערצה. הם יקבלו מחמאות על "כוח רצון פנומנלי", לייקים ברשתות החברתיות וחיזוקים על סגנון חיים בריא. אך מאחורי המעטפת המרשימה הזו מסתתרת לעיתים קרובות מציאות כואבת ומורכבת הרבה יותר. עבור מספר הולך וגדל של אנשים, פעילות גופנית – הרגל חיובי ומוערך לכל הדעות – הופכת למערכת כפייתית שיוצאת משליטה ומשתלטת על החיים.
בין בריאות להתמכרות: מתי נחצה הגבול?
פעילות גופנית קבועה ידועה בסגולותיה הרבות: היא משפרת את בריאות הלב, מחזקת את מערכת החיסון, ומעלה את רמות הדופמין והסרוטונין – חומרי המרצה טבעיים במוח שמשפרים את מצב הרוח ומפחיתים מתח. עם זאת, חוקרים בתחום הפסיכולוגיה של הספורט מזהירים כי כאשר מנגנון זה הופך לדרך היחידה של האדם להתמודד עם קשיים רגשיים, הקו המפריד בין בריאות להתמכרות מתחיל להיטשטש.
בניגוד להתמכרויות לחומרים (כמו אלכוהול או חומרים ממכרים אחרים) או התמכרויות התנהגותיות אחרות (כמו הימורים), ההתמכרות לכושר זוכה להכשר חברתי רחב. המתמכר אינו נתפס כחלש, אלא כמודל לחיקוי. עובדה זו הופכת את זיהוי הבעיה לקשה ומורכב במיוחד, הן עבור הסביבה והן עבור המתאמן עצמו.
ארבעת השלבים של המדרון החלקלק
מחקרים מראים כי המעבר מאימון בריא להתמכרות הרסנית מתרחש לרוב בארבעה שלבים מרכזיים:
- אימון פנאי ובריאות: השלב הראשוני והחיובי. האימון נעשה מתוך הנאה, רצון לשמור על כושר ושיפור מצב הרוח.
- אימון בסיכון (At-risk): בשלב זה, המתאמן מתחיל להשתמש בספורט כמנגנון ההתמודדות העיקרי או היחיד שלו עם מתחים, חרדות או חוויות שליליות בחיי היומיום.
- אימון בעייתי (Problematic): לוח הזמנים של החיים מתחיל להסתובב סביב האימונים. המתאמן מתחיל להחמיץ מחויבויות חברתיות, משפחתיות או מקצועיות כדי לא לפספס אימון.
- התמכרות מלאה: בשלב הסופי, הספורט הופך לדבר החשוב ביותר בחייו של האדם. חוסר יכולת להתאמן מוביל לתסמיני גמילה פיזיולוגיים ונפשיים קשים, כולל עצבנות, חרדה, רגשות אשם ותחושת ריקנות עמוקה.
עבדים של הטכנולוגיה והמדדים
אחד הגורמים המאיצים את התופעה בשנים האחרונות הוא השכיחות הגבוהה של טכנולוגיית כושר לבישה - שעונים חכמים, מדי דופק ואפליקציות חברתיות לשיתוף אימונים.
פסיכולוגים מצביעים על כך שהתלות במדדים כמותיים – שריפת קלוריות, מספר צעדים, קצב לב ומרחקים – מנתקת את המתאמן מהקשבה לגוף שלו. במקום לעצור כשיש כאב או עייפות, המתאמנים הופכים ל"עבדים של הדאטה". אם השעון לא הראה שהושג היעד היומי, הם יחוו רגשות אשם קשים, גם אם הגוף שלהם זועק למנוחה או פצוע.
המחיר הכבד: כשהגוף והנפש קורסים
ההשלכות של התמכרות לכושר הן הרסניות. מבחינה פיזית, הגוף אינו מקבל את זמן ההתאוששות וההחלמה להם הוא זקוק, מה שמוביל לפציעות כרוניות, שברי מאמץ, פגיעה במערכת החיסון ותשישות קיצונית.
מבחינה נפשית וחברתית, האדם הופך מבודד. חברים ובני משפחה נדחקים הצידה לטובת שעות ארוכות בחדר הכושר או בריצה. תחושת הערך העצמי של האדם נקשרת באופן בלעדי לביצועים הספורטיביים שלו, וכאשר אלו נפגעים (למשל בעקבות מחלה או פציעה כפויה), עולמו קורס עליו והוא עלול לשקוע בדיכאון עמוק.
הדרך לתיקון: להחזיר את השליטה לידיים
הטיפול בהתמכרות לכושר אינו מחייב בהכרח הפסקה מוחלטת של הפעילות הגופנית, אלא דורש הגדרה מחדש של היחסים איתה. המטרה היא לעבור מ"מוטיבציה כפייתית" ל"מוטיבציה הרמונית" – כזו שבה הספורט משתלב בחיים לצד תחומי עניין, חברים ומשפחה, ולא מחליף אותם.
מומחים ממליצים למתאמנים שנמצאים בסיכון לתרגל "ימי מנוחה מתוכננים" ללא רגשות אשם, לצאת לאימונים ללא שעונים חכמים או מדי רעש, וללמוד מחדש להקשיב לאותות האמיתיים של הגוף – רעב, עייפות וכאב. בסופו של דבר, הכושר אמור לשרת את החיים שלנו ולשפר אותם, ולא להפך.
0 תגובות