בעל תואר ראשון בחינוך, משמש כר"מ ויועץ חינוכי בישיבות, ועוסק בקידום נוער בתחומי החינוך, רווחה ומשפחה | מדי שבוע, מפרסם מאמרים ב'כיכר השבת' המשלבים תובנות וסיפורים מהשטח, ומציע נקודות מבט שונות על נושאים חברתיים הנוגעים לחינוך וחברה ולתא המשפחתי
חמותי הגישה לו מנת בשר משובחת שהוא אוהב במיוחד, עליה טרחה ועבדה. "בתאבון בן שלי" אמרה בהתרגשות. אבל מלכיאל לא נגע בצלחת ובסיפוק אדיר אמר לפני כולם בחיוך: "אני חלבי" (מגזין כיכר)
דווקא בגלל שאבא הוא האיש הטוב הזה עם כוח הנתינה הגדול, ועם יחס מיוחד אלינו הילדים בפשטות נפלאה, השיח שלנו עמו איבד פרופורציה. הוא הרשה לנו לנהוג עמו בצורה מאוד ברורה ומשתלחת, והיה תמיד מוכן לשמוע אותנו בכל צורה, גם אם היא הייתה ברורה עד כדי לא ראויה (מגזין כיכר)
מעניין איך נגיב אם אחד מהילדים שלנו יידרס ח"ו, דם רב ניגר מפניו שהושחתו, גופו שרוע על הכביש והוא מתבוסס בדמו. איך היינו מגיבים? היינו מדברים איתו על אמונה?! אומרים לו עכשיו שהכל משמים? ברור שלא! היינו מזמינים אמבולנס, שיטיס אותו לבית חולים. זה לא הזמן לדבר על אמונה, זה רגע של מלחמה על החיים, במלחמה מנצחים ורק אחר כך מקיימים ועדת חקירה (מגזין)
יום אחד שמענו צעקות מהרחוב, זו הייתה מנוחה שצעקה על פרידה. הוויכוח היה על מקום החניה. מנוחה שהייתה גרה בצד הימיני טענה שהחניה ממול ביתה היא חניה שלה כי היא משפחה מרובת ילדים עם המון קניות, לעומתה פרידה טענה שהיות וזה הצד שלה לה זכות החניה (בבית)
שבוע אחרי הטיפול הראשון זה קרה. חפפתי את הראש ואחד מפאותיי נתלשו. ליבי הלם בחוזקה - הנה היא באה, הנשירה הגיעה. ניסיתי לתלוש את שיער הזקן הצמוד, הוא נתלש לי ממש בקלות. הכרית עליה הנחתי את ראשי, התמלאה בשיער. הרגשתי כבר בתוך זה (מגזין כיכר)
זו סוג של סליחה מיוחדת שלא משנה למבקש הסליחה מה היא התגובה של הנפגע, האם הוא סולח או לא, העיקר הוא ביקש סליחה, וזהו. לפעמים זה קשה יותר כשמישהו כשפגע בך מצהיר שהוא לא בדיוק מכיר בפגיעה שלו (זוגיות)
העולם לא יכול להתקיים בלי אותן דמויות שהיו
כאן, כי קיום העולם היה תלוי בהם. במיתתן של דמויות אלו נחסר כאן משהו, חייב להשלים
אותו | מילות פרידה מהאישה החשובה מרת חיה דורה ע"ה (דיין האמת)
וכך המשכתי לערב את ראש השיבה בכל דבר. גם אם בחור רצה לשוחח איתי בעניין מסוים, שלחתי אותו לרה"י. "תגיד לרה"י שאני שלחתי אותך ורק הוא יכול לענות במקרים כאלו". לא תאמינו אבל לא עבר חודש ורה"י הפסיק לשאול שאלות בשיעור שלי, להיפך, הוא הביא ראיות לדבריי (חרדים, חינוך)
המצב החמיר, והלכנו - עם כל הקושי לקבל את המציאות - לפסיכיאטר. אני זוכרת את הקושי בכלל לחשוב להגיע לשם, אבל הדאגה גברה על הבושה. נכנסתי למרכז לבריאות הנפש, מסתכל אחורנית לבדוק אם מישהו שאני מכירה רואה אותנו נכנסים לשם (זוגיות)
בחור שאחר נישואיו הוריו רואים אותו פחות, מה זה גורם לו? איך זה יכול להיות שהבית שלו, המקום הכי בטוח עבורו, הופך לעיר מקלט, שרק בגלל שיש בו ממ"ד הוא מרגיש צורך להגיע אליו בתקופה הזו? (הורים)
זה היה יום חמישי, ובאותו יום אנחנו אמורים לדבר בפלאפון. אני יוצאת קצת יותר מוקדם מהבית ומחכה לפלאפון מהבחור. אני מחכה לשיחה ממנו והבחור לא מתקשר... השעון כבר מתחיל לרוץ, אני בדרך ועוד מעט אנחנו מגיעים למירון ועדיין אין שיחה. ואז התחילו לרוץ לי המחשבות בראש (שידוכים)
זה קרה בוורט שלי: האורחים הגיעו משני הצדדים, היה ניתן להבחין שאבא מעדיף שלא יראו אותו, שלא ישימו לב אליו. זה כאב לי נורא, דן הוא אח שלי, אז מה אם הוא נשר מהדרך? אבל אבא, חוץ מלומר שהוא מעדיף שלא יראו אותו - הוא עשה הכל כדי שזה יקרה (משפחה)
קפאתי על מקומי, זה אליהו אגוזי החבר שלי
שהצטרף אליי לחו"ל. ישבתי על הכיסא, מנסה להבין את כל מה שקרה
עם אליהו, משחזר את הרגעים במפעל איתי יחד. אבל עדיין ליבי מסרב להאמין. אליהו? שהוא
יעשה לי דבר כזה? (חרדים)
יום אחד שימי היה מעורב באיזה עניין שכל ילד יכול היה להיות מעורב בו, ואז, הרב'ה (המפקח) שאל לעיניי כולם: "מה קרה, לא לקחת את הכדור ריטלין שלך היום?" כל הכיתה הביטה בו, הסוד שכל כך הסתיר כמה שנים נתגלה זה עתה, ועוד על ידי מי? על ידי זה שאמון על החינוך בחיידר, והכי הרבה, אותו אדם בו הוא נתן אמון וביקש שלא יספר זאת לאיש (חינוך ילדים)
שעה אחרי הוורט של שלמה עם אסתי ההורים פצחו במסע לחצים: תוריד אותה, היא נראית מוזר | ההורים שלה ניסו לקבוע תאריכים אך ההורים התחמקו | האם הכל התפוצץ או ששלמה הלך עד הסוף? | הפרק השני (שידוכים)
יש רגע כזה שאנחנו מכירים את הקרובים אלינו ברגעים הכי קריטיים בחיינו. הבנתי שאלו ההורים שלי, הם חוששים להראות את הכלה שלהם לעולם שלא נראית לפי קריטריון הנראות שלהם, גם אם אני סובל ובצער גדול כל כך | הפרק הראשון (שידוכים)
ניגשתי לחמי שוב והצעתי לו מתוך כבוד לשבת במקום הראוי לו, שולחן הכבוד. הוא קם בכעס גדול וצעק "תתבייש לך!" ויצא מהאולם. שקט השתרר באולם. צעקתו תפסה את תשומת הלב של כל הנוכחים (משפחה)
וכך פעם בחודש הייתי נפגשת עם בחור שאמא החליטה עבורי, אבל אני לא הרגשתי חיבור, לא זה היה הסגנון. וכשהיה מדובר בבחור שהיה נראה לי ורציתי להמשיך, אמא שהייתה מבררת כרונית, גילתה פרטים במהלך הפגישות ועצרה אותן (שידוכים)
אין צורך לחפש בעיות כמובן, אין עניין להיות הדמות הזו שמחפשת מה להעיר. יש עניין לבנות את מערכת היחסים שלנו דווקא מתוך ההבנה בנינו, מתוך היכולת לספר את הכאב בכדי לו להגיע למפולת הבאה (זוגיות)
הרגשתי שצבי מתחיל להתרחק ממני. זה התבטא ברמת הקשר שהיה בנינו, שהחלה להיות מאוד עניינית איתי. הוא מיעט בשיחות עימי, ולא שיתף אותי ברגשותיו כתמול שלשום באופן הכללי. דווקא בגלל הקשר שהיה בנינו, זה היה מוזר לי ואפילו קשה. חששתי אולי שפגעתי בו, אולי אמרתי איזו מילה לא במקום, ניסיתי לחשוב על השיחות שהיו בנינו, פשפשתי ולא מצאתי (משפחה)