אחרי הכל כולם עוברים משהו בחיים המטלטלים שלהם, לא את כל הסיפורים אנו יודעים על הקרובים אלינו, ודווקא שהמון מהם מתנקזים אליי, אני יותר צריך לשים לב מה יכול להיות שקרה לכל אדם שעומד מולי. זה קשה, אבל זה השיעור שאני מקבל בכל פעם מכל סיפור, התובנות הללו שוות זהב (מגזין כיכר)
אני מחכה, מתבשל במיץ של עצמי. השוטר חוזר, אומר לי: "יש לך מה לומר?" אמרתי: "כן, שלא עברתי באדום". הוא רושם. ואז זורק משפט שהדהד לי בראש עוד הרבה זמן: "אתה עוד תודה לי על זה. תשלם כמו גבר, לא כמו ילד" (משפחה)
אני זועק אליכם הורים יקרים: אל תעשו לילדיכם
את מה שעשו לי. שידוך איננו פרויקט משפחתי – הוא מסע חיים אישי. אל תלחצו, אל תדחפו,
אל תבנו בית עם חור בלב. תנו לילדים שלכם להרגיש, לבחור, להיות שלמים עם אנשים (משפחה, מגזין)
ואז, התבררה לי האמת המרה. זה לא היה איציק
שלא ידע מה הוא רוצה. זה היה חבר כוחני מהכיתה, שהפך אותו לצל של עצמו. חבר שהחליט
בשבילו הכל - איפה ללמוד אחר הצהריים, מה לאכול, מה ללבוש (משפחה, מגזין)
אבל אז קרה משהו: אחת מבנותיו שהשתוללה בידיו,
הורידה לו בטעות את הקפוצ'ון מהראש, לעיניי התגלה בחור קרח לחלוטין, ריסים, גבות, הכל
ללא שיער בכלל. ואז ראיתי את הצמיד שלו, הצמיד של בית החולים בו הוא מטופל. אכלתי את הלב שלי: הוא חולה סרטן, בטח בא
לכאן בין טיפול לטיפול להיות עם ילדיו קצת. מה עשיתי? (מגזין)
יש אנשים שחייבים לגעת באש כדי להבין שהיא
שורפת. השבוע בכנרת פגשתי כאלה, רק שהאש הייתה מים, והמחיר עלול היה להיות החיים
עצמם. ומה שיותר מסוכן מהסחף במים, הוא הסחף בחשיבה (מגזין כיכר)
ואז הגיע הערב ההוא, השיחה ממנו בקולו החלוש. "דן, אני מסיים. הערב בשבע אני קופץ
מהגג של המלון. לא יכול יותר". ניסיתי הכול. מילים טובות, חיבוק בדמיון,
אבל הוא נשמע סגור. אמרתי לו: "אתה לא לבד". הוא ענה: "המילים האלה לא עובדות עליי
כבר" (מגזין כיכר)
הסברתי שוב, בצורה ברורה ומכבדת (אני אברך,
אחרי הכל), שאני לא צריך לשלם בכלל, ואני זה שפועל בחסד. אבל הוא הסביר לי שיש לו
הכל מצולם, ורואים שאני אשם בזה. "חשוב מאוד שאל תגרום לעודד שהבלנדר יעלה לו
לראש, הוא מסוכן הבנאדם" הוא הפטיר באיום (מגזין כיכר)
החסידות, שעמדה על סף התפוררות בגלל חילוקי
הדעות, הפכה לזירת טיעונים. חלקם סברו שהבכור ראוי בשל גילו, אך רבים לא פחות ראו את
הקטן כראוי יותר, בשל אישיותו הכובשת וקסמו הרב. אכן, כשאין הוראות ברורות מההנהגה
העליונה, כל אחד מוצא לו נחמה בפרשנותו שלו. אך האח הצעיר הבין, כל עוד אחיו הגדול
אוחז בכיסא, הוא לא יוכל להנהיג את החסידות בשלום (מגזין כיכר)
המילים של אבא ריסקו אותי, חוץ מלומר שאמא
מקנאת בהדס, הבת שלה, הוא אמר הכל. לא יכולתי לקבל את זה, אני לא מאמינה שיש אמא שבמקום
להתגאות בבת שהיא גידלה וטיפחה, היא יורדת לחייה כל כך. וסתם ככה, קנאה של אמא בבת
שלה, נשמע לי הזוי (הורים)
זו הבעיה ידידי, שאתה צריך לתת תשובות אתה
יכול להסתדר עם איזו תשובה עסיסית כזו, שתרדים את השואל לטווח ארוך. אבל כשאדם מרגיש
שהוא לא מסוגל לעשות משהו, כי הוא לא נכנס לביצות בחיים שלו, אז אף אחד לא יכול לגרום
לך להיכנס לשם וכבר לא מעניין אותו האם ישאלו אותו או לא, כי יותר חשוב לו מה הוא יענה
לעצמו (מגזין כיכר)
זה אכל אותנו מבפנים, זה כרסם בנפש הפצועה
שלנו. הבת שלנו שהייתה כל כך מחוברת אלינו, לא רוצה אותנו יותר. ניסינו אני ושושי לתהות
ולנסות להבין מה קרה? מה עוללנו? במה חטאנו? (הורים)
המפגש הגיע: רותם ייצג אותנו נפלא, זה נראה
שהוא לקח אותנו אישי יותר מדי. בפגישה השכנים התרעמו על שימוש בגג שלהם, וביקשו לכבד
את החוק בהתנגדותם. המפגש התארך ללא הסכמות, בזמן ההפסקה של המפגש רותם הניח את 'האקדח
המעשן' על השולחן (בבית)
את השקט היה ניתן לחתוך בסכין, כולם היו בהלם
עליי, זו הפעם הראשונה שהם רואים אותי מאבד שליטה. אחותי ניסתה להרגיע ובאה לגונן עליו,
אבל אני הייתי חייב לתת את העבודה. מבחינתי זה היה צו השעה, וראיתי את אחותי מפרידה
ביני לבין הבן שלי (משפחה)
יוכי היולדת, ביקשה מאחותה ללכת להביא את
העגלה מהחדר, אבל אז ראיתי את העיניים של דודה חוה, עיניים המרמזות ליוכי להימנע ולא
לעשות זאת. יוכי לא הבינה את הרמז, וביקשה שוב מאחותה להביא את נועה, אבל אז דודה חווה
'התנדבה', "אני אלך אליה". הלכה, ונתקעה בחדר (משפחה)
אולי זה קרה בשליטה מוגזמת, בכוחניות, בקריעת
שמלות, ובכל מיני שיטות שהבת הזו יצרה מהן התנגדות. זה בטוח קורה מחוסר ידיעה של ההורים
איך להקנות ערכים של צניעות במרחב המשפחתי, וזה יכול לקבל ביטוי גם במצב קשה עליה גדלה
בבית מבחינה רגשית, מחסור ועוני, ובדיוק דרך הלבוש שלה היא מנסה לקבל משהו (משפחה, מגזין)
בשעות הלילה המאוחרות ראיתי את עצמי מקפלת
בגדים מתוך שקים וקרטונים רבים של הרשתות הגדולות, מניחה אותם על המדפים בחנויות בסדר
מופתי. זו עבודת לילה שהשכר שלה גבוה מהרגיל, כך בכל פעם שיש הצעות כאלה מחנויות
שונות אליהם ניגשתי, אני מביאה את פרנסתי (מגזין שבועות)
ממראת הרכב אני רואה שני גברתנים רצים ריצת
אָמוֹק לכיוון הרכב שלי. הם פתחו את דלת הנהג שם ישבתי, והוציאו אותי מהרכב בברוטאליות.
אחד מהם חנק אותי בחוזקה, הפיל אותי על הארץ וצעק (מגזין)
היא ניגשה לשמואל לאחר שיחה שהייתה ביניהם, וביקשה ממנו: "שמואל, אתה יכול לומר לי שאתה אוהב אותי?". שמואל קפא על מקומו. הוא לא ציפה לשמוע בקשה קשה כזו. מיכל המשיכה להביט בו כממתינה למוצא פיו, ואז בקול שקט, חנוק ורועד, שמואל הביט ברעייתו ואמר לה את המילים אותם לא הוציא במשך שנים מפיו (מגזין, זוגיות)
הוא חיפש וחיפש בערמת המעטפות, ולא מצא את
שמי. "בטח אשתו פספסה אותך, זה קורה לה לפעמים", הוא אמר בהלצה והוסיף:
"עכשיו אני אעדכן אותה, ומחר אדאג שזה יהיה אצלך". הגעתי לביתי, ואז הטלפון
צלצל. זה היה המזכיר, "ר' שמשון, דיברת איתה ממש עכשיו, היא אמרה שתיצור עימה
קשר" (מגזין כיכר)