התעלומה שנותרה פתוחה | הצלם נטש את הזירה לפני שנבחר הסנדק, וזו הסיבה

לרר, שמכיר מקרוב את חשיבות התיעוד בחצרות הקודש, לא יכול היה לסרב. הוא הגיע לבית המדרש הגדול של ספינקא כשהוא נמצא בלחץ של זמן, דקות ספורות לפני היציאה לשדה התעופה.

ההתחלה נראתה כמו חלומו של כל צלם: נוף פסטורלי של גינה ועצים הקיף את בניין מוסדות ספינקא, והאדמו"רים הופיעו לבושים בבגדי שבת, נשענים על מקלות הכסף המפורסמים שלהם ומלווים בגבאים. כל פריים היה "זהב", והעדשה של לרר לא הפסיקה לתקתק.

הבעיה החלה כשנכנסו פנימה. לרר המשיך לתעד במקצועיות את סדר הכיבודים: הקוואטער, כיסא של אליהו, והחייקה הראשונה, השנייה והשלישית. הכל דפק כמו שעון, עד שהגיעו לכיבוד הנחשק מכולם – הסנדקאות.

מכיוון שאבי הבן לא סידר את הכיבוד מראש, נוצרה בבית המדרש מהומה של ממש. שלושת האדמו"רים החלו לכבד זה את זה בסירוב מנומס ועקבי. כל אחד התבצר בעמדתו מתוך ענווה, כשהם יושבים על הספסלים וממתינים להכרעה.

בעוד האדמו"רים דנים בכובד ראש מי ראוי לסנדקאות, בחוץ הלחץ הלך וגבר. משפחת לרר המורחבת כבר המתינה בקוצר רוח לבן המשפחה שיצטרף למסע.

בשלב מסוים, כשראה לרר שההכרעה על הסנדקאות עלולה לקחת זמן רב ושערי המטוס עומדים להיסגר, לא נותרה לצלם ברירה. הוא נפרד לשלום מהאדמו"רים, קיפל את הציוד במהירות ומיהר בדרכו לשדה התעופה.

לרר אמנם הספיק לטיסה, אך התעלומה נותרה בעינה: מי זכה בסוף לשבת על כיסא הסנדק בברית המיוחסת? את זה כנראה נגלה רק בכתבי החסידות.